עכשיו זה הזמן שלי

כל פעם אני נתקלת בתופעה הזו מחדש.

כל פעם אני ממש, אבל ממש, מתעצבנת.

המורה/המרצה מטילים על הכיתה/קבוצה להגיש עבודה. עד תאריך....בשעה...

תמיד (בתור זו שדוחה הכל לרגע האחרון) אני יושבת עירה כל הלילה לפני. תמיד כותבת וכותבת, לחוצה, משתגעת, להגיש בזמן.

גנטיקה כנראה פועלת בנושא הזה - דם  זה לא מים...

הילדים שלי תמיד עובדים במרץ, בקצה הנשימה מגישים את המסמך/עבודה/תרגיל ו....

הרוב לא הספיקו, ונותנים הארכה, דחייה! מוסיפים עוד זמן למבחן למי שעוד לא גמר. אני אירגנתי את הזמן, כתבתי פחות, אילתרתי הזדרזתי נלחצתי, ויתרתי על עריכה יפה יותר ו...עכשיו כבר אין לי מה לעשות עם תוספת הזמן הזו!

מה מחנכים אותנו?

לא לעמוד בלוחות זמנים. אף אחד לא באמת מתכוון שנעשה משהו בזמן. או שלא נאחר.

מי שעובד כמו שצריך, ועומד בזמנים הוא פראייר. הוא כתב פחות טוב, בלחץ, והאחרים עשו הכל בנחת.

מי שהגיש בזמן לא מקבל בונוס, או לחילופין - האחרים לא מקבלים עונש על החפיפניקיות, על אי הציות, על האחור.

ועל זה כבר נאמר בפרקי אבות -

אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לדחות למחרתיים.

ואם לא עכשיו - אז תמיד יהיה אחר כך...