מעולם לא גידלתי חיית מחמד. אני ממש לא נהנית כשחתול מתלפף סביב קרסולי, או כשכלב נובח וקופץ לעומתי. טוב, היו לנו מספר נסיונות נפל עם דגי זהב. אבל זהו.
כשילדי היו צעירים, ניסיתי להנחיל להם "אהבת בעלי חיים", ליטפתי כלב פה ושם, הרמתי חיפושית ודיברתי אליה, ליטפתי חרדונים והראיתי לעיניהם הסקרניות את הדינוזאור הקטן בן ימינו.
כנראה שהם חכמים ממני, ובעלי אינטיליגנציה רגשית, והמסר שעבר ממני אליהם הוא ..... תתרחקו, אל תתקשרו, זה לא בשבילנו. לא משנה מה אמרתי ומה עשיתי, כנראה שפת הגוף עשתה את שלה...
_______________________________________________________________________________________
טוב, אז אתמול עשיתי מעשה מהפכני. הזמנתי לאחת מהקבוצות שאני מנחה את דוידי קליין. דוידי, חמד של בחור, או איש, שבה את ליבי בסיפורו ובגישתו. הוא הגיע לקבוצה בהתנדבות, ושיתף אותנו בתהפוכות חייו, וצירף למסע לליבותינו גם כמה בעלי חיים. הוא בא בליווית אומה, הכלבה שלו, שני שפנים יפיפיים, תרנגולת פולנית אחת ושלושה נחשים.
הנשים בקבוצה, אשר אני מנחה מדי שבוע בהתנדבות, הן נשים בגילאי אמצע החיים והגיל השלישי, אשר מכירות זו את זו כבר 35 שנה ונפגשות פעם בשבוע בסניף ויצו. הן פשוט נמסו. התרגשו. דוידי והחיות נגעו בהן.
________________________________________________________________________________________
המדהים הוא, שגם אני, שנרתעת, שחוששת, שלא כל כך יודעת להתחבר לדברים כאלו, ובואו נשאיר את ה"כאלו" כ"כאלו", התחברתי. שוב הצלחתי במשהו, אולי בטיפה, להגיע למחוזות עלומים שאינם מוכרים לי, לתחושות אחרות. אני כבר מחכה לעוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
