עכשיו זה הזמן שלי

ישבתי אחרי הצהרים לקרוא את ספרה של סימון דה בובואר "מוות רך מאוד" על ימיה האחרונים של אימה. עוד לא סיימתי, קשה לקרוא ספר כזה, המתאר את הימים בבית החולים, את הטיפול הפיזי, את הדילמות המוסריות. במיוחד קשה לקרוא על הבידוד שכפוי על הנוטה למות, כאשר כולם מנסים לעודדו, ואיש לא מוכן להגיד לו את האמת. את השקר המפריד הזה, את הבדידות הקיומית שנוצרת בסיטואציה הזו. לשני הצדדים משני עבריו של המתרס. אלו שימשיכו לחיות, וזו שתמות.