עכשיו זה הזמן שלי

אז זהו. בשלב זה של חיי אני כבר לא מוכנה להתייחס לדברים באופן הזה. של מי יותר. מי פחות. מה זה כבר משנה. כולנו ריקמה אנושית/חייתית /חומרית אחת חיה. לא יותר. לא פחות. כולנו חכמים באותה מידה. כל אחד והיכולות שלו. הכישורים שלו. 

בני, חבר שלי, שאל בפוסט שלו היום "מי אנחנו". כתבתי לו, שאני לא לגמרי בטוחה עדיין, ומחפשת תשובות. וגם, שמי שהייתי כשקמתי הבוקר איננה מי שאני כעת...

ובאמת, קמתי היום כדרכי, ויצאתי מהבית לחוויה שונה, ומשנה. אולי קצת. אבל משנה.

כבר כתבתי כאן על דוידי קליין, אותו הכרתי רק לפני זמן קצר, כשבא להתארח בקבוצה שאני מנחה בויצו. הוא בא אז עם אומה הכלבה, 2 ארנבים, שלושה נחשים ותרנגולת פולניה אחת.

כבר אחרי המפגש אז, הרגשתי ש....אני רוצה עוד. שאלתי את דוידי אם הוא מוכן לקחת אותי כפרוייקט, ואם הוא מוכן ללמד אותי לאהוב את החיות שלו. דוידי הרים את הכפפה, והזמין אותי לפגישה היום בביתו.

קיבלה את פני אומה, שהוכיחה את חכמתה, את הבנתה, ואת היכולת שלה לקבל כל מה שדוידי מבקש ממנה. כלבה חכמה. מיוחדת. בחצר הסתובבו שני חתולים, חתולה אפורה, וחתול שחור, שהוכיחו את חוכמתם בכך שלא "שמו עלי". מה 'כפת להם ממישהי שרוצה "לזרום". "להתחבר"? יש להם עיסוקים חשובים יותר. הם סובבו את גבם, והלכו להם לענייניהם.

אני הסתובבתי בין הארנבים, החמוסים, החולדות, הציפורים, התרנגולות והנחשים, כנשוכת נחש. 

בהתחלה, (טוב, גם אני לא חכמה במיוחד) - עם ידיים בכיסים. אחר כך הוצאתי אצבע והואלתי ללטף את תרנגולת המשי, הנעימה למגע. אחר כך, בעזרת דוידי (שמנחה קבוצות, מטפל בעזרת בעלי חיים, ומשמח בימי הולדת את אלו שלא מפחדים) הצלחתי קצת להפשיר, וליטפתי חמוסה, ארנב, דרקון מים, ואפילו החזקתי נחש ששמח להתפתל על ידי.

הסתכלתי בהם, והם הסתכלו עלי. אני מפחדת מהם, והם ממני. אנחנו אחרים זה לזה. הם כל כך שבריריים למגע. מדוע אנחנו כל כך מפחדים, מסתגרים , מתנכרים לשאר בעלי החיים שסובבים אותנו, לשאר בני האדם שסובבים אותנו?

החתולים, הכלבים, שאר בעלי החיים דוידי ואני, ניסינו להיות קצת יותר חכמים. יצרנו התחלה של שיחות קירבה. בפעם הבאה, אולי אצליח להיפתח יותר אליהם. לפתוח את לבי. לשחרר, את תחושת האיום, הפחד, הסלידה. להרגיש אחת מהם. בעל חיים כמותם. טורף, חזק, שברירי, פגיע. 

לאהוב אותם, ואולי, אפילו להיאהב על ידם.

אולי קצת השתניתי?

חזרתי הביתה ועל השביל הייתה חיפושית שחורה הפוכה על גבה ומפרפרת ברגליה. התכופפתי, ובעזרת מקל קטן הפכתי אותה. היא הלכה לדרכה, ואני חזרתי לעיסוקי. הרציונאליים.

אבל, אולי קצת, קצת יותר ברכות?