עכשיו זה הזמן שלי

אחת החוויות החזקות שחוויתי עוד בדרך לסדנא , בדרך לאשראם, היתה שהצלחתי להגיד "לא".

כנראה שלא כל כך קל לי להגיד לא, אם מישהו מבקש ממני משהו.

כנראה שהבנתי שזה מתחיל להעיק עלי, היכולת הזו שלי להיות זמינה ומזמינה, לעזור ולקחת על עצמי אינסוף משימות שחלקן בכלל ממש לא שייכות לי, לא קשורות אלי.

כנראה שהבנתי שהגיע הזמן שאדע לשים גבולות. שאלמד סוף סוף להגיד לא, ולהישאר בחיים...

רציתי לנסוע לאשראם הרחוק לבדי. רציתי לנסוע באוטו האדום שלי, לנווט בעצמי, לחוות את המדבר, את הדרך, את המסע, בשקט, בריכוז, בהתכוונות.

רציתי לפתוח את החלונות ולנשום את מכתש רמון. לעצור מתי שאני רוצה. לנסוע בדממה. לנסוע עם מוסיקה. להיות עם עצמי.

_______________________________________________________________________________________

מספר ימים לפני הסדנא קיבלתי מייל מהמארגנים שביקשו אם אוכל לקחת טרמפיסטית איתי. (.....)

כתבו לי , שכל תשובה תתקבל בתודה.

התייסרתי והתלבטתי. זה כל כך לא נחמד מצדי, להיות כזו אגואיסטית, ולסרב להסיע מישהו עד קצה העולם, כמעט עד אילת. איך היא תגיע? ברכבת, באוטובוס, מהכביש הראשי ברגל?

איך אני יכולה להיות כל כך אטומה לצרכים של האחר?

______________________________________________________________________________________

החלטתי שהפעם אני מקשיבה לצורך שלי. ושלי בלבד. גם אני "עדיפויית". גם לי מגיע.

כתבתי מייל עם תשובה שלילית. הבן שלי עזר לי ללחוץ על הכפתור של ה SEND....

_______________________________________________________________________________________

הנסיעה היתה חוויה בשבילי. לא היתה לי כל בעיה להגיע, לנווט. המדבר השרה עלי משלוותו ומרוחבו. התכנסתי לתוך עצמי. חוויתי את השקט. התבוננתי. הגעתי כשכל מיתרי מתוחים ומכוונים. חיכיתי שיפרטו עליהם רוחות המדבר.

אך פתחתי את הדלת לסדנא, ומיד פנתה אלי אישה מבוגרת ואמרה לי, "אה, את זו שהייתי צריכה לנסוע איתה...."

מאיפה היה לי הכח, רגע לפני תחושת רגשות האשמה וההתכווצות לענות לה "אולי את היית צריכה לנסוע איתי, אבל אני הייתי צריכה לנסוע לבד", אני לא ממש יודעת...

שניה אחר כך, וכבר לא היה לי נעים, והתביישתי, והרגשתי רגשות אשמה.

אבל שניה אחר כך, הרגשתי נצחון גדול. הצלחתי לעמוד מול הלחץ, מול ה"להיות בסדר", ולקחת לעצמי . בגדול.

גם בדרך חזרה חזרתי באוטו ריק. רק אני והשקט שלי, והרוח באוזני והנוף המרהיב בעיני. והלב פתוח לרווחה, וחיוך על שפתותי.

כולם ביקשו טרמפ, אבל קיבלו את ההסבר שלי. כיבדו את הצורך שלי. כיבדו אותי על שיכולתי לעמוד על הצורך שלי ולממש אותו.

למדתי שיעור גדול . למדתי להגיד - "לא".