עכשיו זה הזמן שלי

לפני יומיים העברתי בוקר בקריית מלאכי שעסק באלימות כנגד נשים. הקהל (כשבעים איש) היה מורכב מאנשים בתחום הרווחה, מהמשטרה, מהחינוך וממערכת הבריאות.

התחלתי בהרצאה בנושא, והמשכתי בהפעלה של שתי קבוצות של המשתתפים (בעזרת שותפה)  באמצעות קלפים השלכתיים.

פתחתי את הדיון בשאלה מי חווה התמודדות עם אלימות כנגד נשים בתוקף תפקידו המקצועי, כאשר אלימות היא גם הטרדה, גם זלזול והשפלה וגם אלימות קשה פיזית. הצביעו מספר אנשים.

שאלתי מי ראה אלימות מסוג זה בסביבה הקרובה שלו, במשפחה, בשכונה. מעטים יותר הצביעו.

שאלתי מי חוותה על בשרה תחושה של הטרדה השפלה זלזול או אלימות, בגלל היותה אישה. שתיים הצביעו.

בקבוצות, שהיו כביכול יותר אינטימיות, במחצית השניה של יום העיון, כולן כמעט דיווחו על תחושות קשות ומצבים לא נעימים שחוו. 

את קשר השתיקה וההשתקה, את תחושת האשמה, הטומאה שדבקה בי, הבושה, את כל אלו צריך למגר.