עכשיו זה הזמן שלי

יצאנו לנפוש ולמלא את המצברים. את העבודות לאוניברסיטה עוד לא כתבתי, הסמסטר עוד מעט מתחיל, אבל החלטנו שכדאי להספיק להתרגע טיפה לפני שחוזרים גם ללימודים, בנוסף לעבודה והשיגרה הרגילה העמוסה והגדושה ממילא.

פינינו יומיים ויצאנו לדרכנו. הפעם ידענו לאן אנחנו נוסעים. כבר היינו שם פעם, במקרה, ולא התאכזבנו. ידענו שכדאי לשוב לשם שנית.

נסענו לצימר בעין חרוד.

הדרך יפה גם בגשם. הארץ שלנו מרגשת בכל מזג אוויר. תמיד הריאות מתמלאות כשיוצאים קצת מהבועה שלנו החוצה. בדרך עצרנו במסעדת קימל, למרגלות הגילבוע, מסעדה חדשה שנבנתה לפני שמונה חודשים. יפיפיה, שרות נפלא ואוכל מעולה.

הצימר קיבל את פנינו בנעימות, בשקט, באסתטיקה ובפינוקים - פשוט כייף.

למחרת ביקרנו בעתיקות בית אלפא, שלבושתי עד היום לא הייתי בהן. חוויה מעניינת, מקום מתוחזק, מצגת מולטימדיה יפה ומחכימה. נהנינו מאוד. אני במיוחד התרגשתי מהתמונות מראשית המאה (1929) כאשר החלו לבנות בקיבוץ חפצי-בה, ופתאום נתקלו ברצפת הפסיפס הקדומה (מאה שישית לספירה) ואיך ההתרגשות אחזה בבונים, והצליחה אחרי 90 שנה להדביק גם אותי....

לא אשכח את הרקפות הרבות, הכלניות המקסימות, הראות המדהימה מדרך הנוף של הגילבוע שדווקא זכה בטל ומטר לרוב יום קודם, ועכשיו עמד רענן וזקוף באוויר פסגות שאיפשר לראות את כל השדות שבעמק. יופי של יומיים!