הכל התחיל משיחת טלפון ביום רביעי. אני עם כל הניירות לעבודה לאוניברסיטה על השולחן, המחשב לידי, במחשב שני מתנגן סרט שאני צריכה לראות ולנתח, עט בידי, המון מאמרים פזורים מסביב.
להרצאה שאתן בעוד מספר שבועות עושים, מסתבר, פרסום. שאשלח תמונה שלי. בפורמט מתאים לפוסטרים. עד יום ראשון.
כבר מזמן רציתי שתהיה לי תמונה ייצוגית, לאתר שלי, לפלאיירים, ל...אני לא יודעת לאיזה צורך. אבל - שתהיה.
רצתי להסתפר ועזבתי את הניירות, המחשבים, העטים וכל הרעיונות המטרידים שאני מעלה בעבודה, ויצאתי מהספר קצוצה ומרוצה.
בררתי פה, בררתי שם, וקיבלתי המלצה על צלם נחמד שיש לו סטודיו בשוק התיקווה. דימה. דימה ולרשטיין.
קבענו ליום ששי בבוקר. בערך ארבע שעות, הוא אמר לי. ותביאי בגדים להחלפה. ותכשיטים....
ברררר. חוויה שונה ומטרידה. קצת מאיימת, קצת מפתה. מי אהיה בכל התמונות, כשלא אני עושה פרצוף מול הראי ומזיזה את הזווית של הראש, משנה את גודל החיוך, ומזקיפה את הסנטר, איך אתגלה לי שם בלי שאני שולטת בפוזה, מטיבה אותה, מתאימה אותה למה שאני רוצה לראות בראי, לאיך שאני תופסת את עצמי?
נפגשנו. סטודיו. תמונות מיוחדות ואומנותיות שדימה צילם על הקירות. שוחחנו. הסכלתי בתמונות שלו מתערוכות. מיוחדות. קצת בוטות. מאתגרות. דיברנו. היכרנו.
טוב, יאללה. אומץ. צריך להתחיל לעבוד. דימה כיוון את האורות, את הפרוז'קטורים. הכין רקע לבן. כיסא לבן. לא יראו אותי בכלל עם השיער הלבן על הרקע הזה. יראו? יראו!
התיישבתי. עשיתי פרצוף. חייכתי. פתחתי את העיניים. זקפתי ראש. חייכתי שוב. ושוב. ושוב.
החלפתי חולצות. צבעים גוונים. חייכתי. שוב. ושוב.
התחלתי להשתעשע. ביקשתי שיצלם תוך כדי שאני מדברת, ועושה פרצופים ומבטים ותנועות כמו תמיד. לא רק בהכנה מראש. לא רק בפוזה. מי יודע מה אחשוף שם. מה יתגלה לי.
זה היה משחק. זה היה כייף. זה היה מאיים. מסקרן.
יצאו למעלה ממאה תמונות. חלקן נחמדות וחלקן....טוב, לפעמים אם עוצרים באמצע התנועה ב"פאוזה" גם הדוגמנים היפים ביותר נראים בטלוויזיה פשוט נורא. בחרתי כמה תמונות ייצוגיות לפרסומים שלי.
לכם - אני מצרפת אחרות. גם ככה אני נראית. בעיניים של דימה.
עשיתי לו עיניים, ונהניתי מכל רגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
