עכשיו זה הזמן שלי

היום פורסם בגלריה, של עיתון הארץ, השיר הבא:

בשנתנו / רולף יאקובסן (תרגון סבינה מסג)

כלנו ילדים בשנתנו.

רק אז אין בנו עוד מלחמה.

זרועותינו מתיישרות ונשימותינו

חוזרות לקצב הרוגע שלא כל-כך שייך לאדמה.

אז השפתיים תופחות כשפתי ילד

וכף היד נפתחת למחצה,

משרתים ואדונים, חילים וראשי המדינה,

ומסביבנו משמרות הכוכבים

ואד כמו כילה נפרש מעל,

לפסק-זמן קצר בו איש איננו קם עוד על רעהו.

לו רק יכולנו לדבר אז זה אל זה

כשלבנו פרח שזה עתה פתח את כותרתו.

מלים זהובות כדבורים

היו אז חופזות מתוכו.

- אלהים, למדני את שפת השנה.

המשורר הוא משורר נורווגי. אולי בשל כך הוא יכול אפילו לקוות, לחלום על שפת השנה. האם אנחנו בכלל פתוחים להאמין שיש שפה כזו, ולו בשנה? שיש למה לשאוף?