עכשיו זה הזמן שלי

כבר ציטטתי לכם את שירה של רחל חלפי, ואצטט אותו שוב, בהקשר של השיר הקודם שציטטתי.

הַיֶּלֶד הוֹלֵךְ וּמִתְקַשֶּׁה בְּשִׁרְיוֹן אֱנוֹשִׁי

הַנִּקְשֶׁה מֵעַל לָרַךְ הַמֻּפְלָא הָאֱנוֹשִׁי

כְּצַלֶּקֶת

אין לי מילים.

_______________________________________________________________________________________

אתמול בבוקר, היה לי אימון כושר אישי. אני מתמידה! לא להאמין. ירדתי 6.5 קילו, והספורט והטבעונות עושים לי טוב.

סיפרתי לרון המאמן, שהלכתי בפארק 3 קלומטר, ובכל אחד מהם רצתי 20 מ', ובסה"כ הגעתי ל 80 מ'. (פדלאה, הה?) רון התלהב, והציע שאנסה להגיע ל- 100 מ'. ואולי אנסה לרוץ יותר מ 20 מ' בכל פעם. 

אמרתי לו, שאני יכולה אולי לרוץ 100 מ', אבל זה יהיה רק זה, וזהו. יותר לא יהיה לי כח. אני לא חושבת שזה סביר בשבילי.

רון הסתכל עלי ואמר, נכון, לפי איך שאת, ולפי ההסטוריה שלך.

אני הבנתי, שהוא מסכים איתי. ושזה מה שאני יכולה. אבל הוא התכוון - נכון, לפי מי שאני, וכח הרצון שלי, לא סביר שזה יהיה זהו. ושלא יהיה לי כח...

כמובן, כל אחד רואה מהרהורי לבו, ומחוסר הבטחון העצמי שלו.

כבר בערב הלכתי שוב לפארק, עם בעלי. צעדנו קצת, בעלי עצר, ואמר - זהו. עכשיו, 100 מ'. ורצתי. ואחר כך, שוב 100 מ', ואחר כך - שוב פעם שלישית!!!

הצלחתי לרוץ 300 מ' מתוך 2 קילומטר צעידה. 

צעד קטן לאנושות, צעד ענק בשבילי!

ועל זה הגיב בחיוך של פרגון ועידוד בעלי, וציטט את עגנון: מי היה מאמין שיהודים ישחו בים???