עכשיו זה הזמן שלי

 עוד 364 יום הטריאתלון. יוצאת לפארק לאימון של שעה.

סיגליות 
דיויד ברוזה 
מילים ולחן: סוברו
תרגום: יהונתן גפן

היא התחתנה והיא מאושרת 
למרות שבעלה היה מן שד ופרד 
כל הזמן מצוברח קבוע 
והוא אפילו לא אומר מדוע 
שלוש שנים שהיא מקבלת 
מגבר זר מתחת דלת 
מכתבי שירה אליה 
הם מאירים את עלומיה. 

מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח 
זר פרחים סגול כשהאביב פורח 
מי בתשיעי בכל נובמבר 
בלי ברכה, בלי שם או רמז 
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט. 

לילות שלמים שהיא לא נרדמת 
עליו בהקיץ היא חולמת 
הוא בטח גבר עם לב רומנטי 
נשמה טובה וחיוך סימפטי 
שלוש שנים הוא סובל בשקט 
כן לפעמים היא כמעט צועקת 
ומה אם בעלה יודע 
היא מסתירה את מכתביה. 

מי זה כותב לך ילדונת... 

כשבעלה חוזר הביתה 
עייף מהעבודה זורק מבט שואל למטה 
הוא לא אומר כן והוא יודע 
אם היא תדע בטח תשתגע 
כן זה הוא שכותב אליה 
הוא האהוב, הוא חלומותיה 
ומה אם בעלה יודע 
היא מסתירה את מכתביה. 

מי זה כותב לך ילדונת...

חזרתי אתמול מירושלים ושמעתי להנאתי באוטו את השיר הזה, שכל כך הרבה פעמים שמעתי והתרגשתי ממנו. כנראה שהשתניתי ממש. השיר עוסק בהתעללות נפשית, של הבעל באישתו, שאינו מצליח לדבר איתה ולחלוק איתה את חייו, בעוד שהוא מתעתע בה ונהנה לראות את תגובותיה. אורב לה ולהשתנות פניה כאשר מגיע זר פרחים, כאשר היא כמהה ונפתחת, לאוהב רומנטי בלתי מזוהה שלא מגיע.

גם הוא, סובל, אני בטוחה. אין קשר, הוא רואה כמה יכול היה להיות טוב לו היה קשר, ומסתגר בתוך עצמו.

כמה סבל, כמה צער, וכמה זה נשמע רומנטי בעיני תמיד. לא עוד. אני לא חושבת שצריך לסבול מכמיהה למשהו בלתי מושג. צריך לצאת ולקחת אותו, או לזרוק אותו  (את הפנטזיה והחלום הבלתי אפשרי) (וגם את הבעל המתעלל בשיר) לכל הרוחות. 

לא יאומן כמה שנים אנחנו נהנים משירים שהם בעצם מייצגים סטיריאוטיפים נוראים. אכתוב אח"כ על עוד כמה כאלו....