עכשיו זה הזמן שלי

גם אני הייתי בהרצאתה המופלאה, המרגשת, המעוררת, של פרופ' קרול גיליגן.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1229734.html

פרופ' גיליגן היא מאשיות הפמיניזם. ספרה "בקול שונה" תיאר כבר לפני כמה עשורים כיצד נערות מאבדות את קולן, ומתאימות את התבטאויותיהן למצופה מהן, אי שם בגיל ההתבגרות. כתבתי על זה בשנה שעברה, ותיארתי כבר אז את ההשפעה של דבריה עלי, ועל הקבוצות שאני מנחה.

כל אחת צריכה למצוא את קולה. את מה שהיא מאמינה בו, ולהיות מסוגלת להביע אותו. ואיזה יופי היה הקול שהביעה קרול גיליגן בהרצאה. אני יצאתי נפעמת. מדרך הדיבור, מצורת הדיבור, מהקשב תוך כדי ההרצאה לקהל ולוויברציות שעלו ממנו, לתוכן, לתוכן, לתוכן.

היא מדברת על מהפכה של שחרור הדמוקרטיה מכבלי הפטריארכיה. הפטריארכיה כולאת את יכולתנו להעניק, לאהוב, להיות שווים ולהשמיע קול. היא מדברת על כך שאי מתן CARE ואהבה, יוצרים חוויה של טראומה (אצל גברים ונשים כאחד) וכפסיכולוגית היא מתייחסת גם למושגים פסיכואנליטיים שמנתחים את חווית הטראומה והפוסט טראומה, של אלם, שתיקה, אובדן הקול. הקישור בין הטראומה של הכחשת הרצון לחיות לפי אתיקה של CARE של הענקה, של האהבה, לבין השתיקה הגברית, והאלם הנשי, כסימפטומים פוסט טראומטיים, היתה מרתקת ומרגשת.

כתב עליה בבלוגו צבי טריגר, העורך של כתב העת "המשפט" שבעקבות ההוצאה שלו לאור, בכרך פמיניטי מלא, שנקרא "קול באישה - תיקווה" הוזמנה פרופ' גיליגן לארץ.

http://zvitriger.wordpress.com/2006/06/02/%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%9C-%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%92%D7%9F/