עכשיו זה הזמן שלי

היום - 361 ימים לטריאתלון. מיד אצא לאימון בפארק. אמש צעדתי 3 ק"מ, מתוכם 3 פעמים 100 מ' ריצה, ולבונוס עוד 200 מ' ריצה רצופה. סה"כ 500 מ' ריצה! והיום עליתי חצי קילו. המאזניים פשוט מזייפים, נכון?

בני הצעיר לומד לבגרות בהיסטוריה ובספרות. את המתמטיקה והאנגלית כבר עשו, וכימיה היא הבחינה האחרונה השנה.

כדי לעודד את הלב והנשמה של בני העשרה - בהיסטוריה לומדים שואה...כמובן שצריך ללמוד, אבל אולי צריך ללמוד יותר על הפקת לקחים, הבנת האפשרות בכלל שדבר כזה יכול לקרות, שאדם אחד עושה דבר כזה לאדם אחר, ופחות להתרכז בעובדות שתישכחנה בסוף יוני? מכל מקום, זהו נושא מלבב וקליל ללימוד בימי הקיץ החמים, לא כך?

אבל בנוסף לכך - לומדים ספרות.  מבחר יצירות מופת, בלי ציניות, אבל המכנה המשותף לכולן הוא המוות והדיכאון, ההתאבדות והחידלון -

יגון - צ'כוב

סיפור פשוט - עגנון

סיפור אהבה - אפלפלד

בקרון החתום -  פגיס

זוהרה אלפסיה - ביטון

אודיסס - גורי

ועוד כמה נפלאות שכאלו. מעורר מחשבה, מרתק, ספרות באמת טובה. אבל, האם אין גם ספרות טובה ממש שמתעסקת באהבה, בפריחה, ביצירה, בעשייה, בהגשמה, בקשיי ההגשמה אך בפיצוח ובהצלחה? 

אני לומדת איתו, נהנים מאוד מהדיון הפילוסופי, מהקריאה המשותפת, מיפי היצירות. אבל נדמה לי - שזה ממש מכניס לדיכאון.