עכשיו זה הזמן שלי

אני לא מבינה איך במדינה כל כך קטנה כמו שלנו, שנדמה לי שאפשר לחבק את כולם ואת כולה בלי בעיה רק בפתיחתו של הלב ופרישת הידיים הכי חזק והכי רחוק שאפשר, ישנם פערים כל כך גדולים.

איך ישנו עושר בלתי סביר, ואינטרסנטיות, וכמו שאומרים ביידיש (לא שאני יודעת יידיש) "חפ, חפ" - חטוף חטוף. איך יכול להיות שיש כאלו שלוקחים מלשדה של המדינה, שזוללים וסובאים, שלא מבינים שאפשר להנות גם משעה אחת של נחת בלי חשבונות בנק מנופחים ובלי לגור במגדלי U....או אקירוב...או אני לא יודעת היכן? 

איך יכול להיות שזוג צעיר שעובד ומתפרנס לא יכול בחיים לחלום על רכישת דירה ללא עזרה מסיבית מאוד מהוריו, שגם הם, כמעמד ביניים, נשחקו ונשחקו ודואגים לפנסיה שלהם?

איך ייתכן, שאנחנו לא יוצאים בהמונינו לשכונות, לעיירות, לפריפריה, מחבקים את האנשים ויושבים לעשות שיעורי עזר עם הילדים? כל המרחק הוא כל כך קטן, הכמויות של האנשים זעירות? 

אם נעשה איזה מאמץ, נכווץ את השרירים, נעצור לרגע את הנשימה, נעצום עיניים ונדמיין שוב מה יכול להיות כאן, מה ראוי ונכון שיהיה כאן, חזון הנביאים, אור לגויים, עם הספר, ואהבת לרעך כמוך, הרי אפשר פשוט בכוחותינו הדלים להצליח לעשות כאן גן עדן!

איך זה לא מתאפשר, וכל אחד רץ במלכודת העכברים שלו, רץ אחרי ליטרת הבשר שלו. 

איך נלבה את הניצוץ של העזרה ההדדית, של השיוויוניות, של התמיכה, היצירה המשותפת. איך נסדוק את הייאוש של כולם - של הצעירים שפוחדים שלא יצליחו לפרנס משפחה, שלא ימצאו מקום מגורים, שלא יודעים איך להתחיל את חייהם, של דור הביניים שחושש מה יעלה בגורל ילדיו, ומה יוכל הוא עוד לעשות כל עוד יש סיפק בידו, ושל הזקנים, שרואים את חלומותיהם מתאדים ונגוזים בקפיטליזם חזירי ובזאביות איש לרעהו?

אוהלים. לחם. קוטג'. חינוך. צריך לנסות להביא לידי שינוי. משמעותי.

ואני לא רוצה להישמע כמו הרשע בהגדה, שהוציא עצמו מהכלל. גם לי יש די, די והותר, וגם אני צריכה לתת ולעזור הרבה יותר לאחרים. כמו כולם. זו טרוניה כלפי כולנו, ואני בתוכם. לא מוציאה עצמי מהכלל.