עכשיו זה הזמן שלי

האמת היא שהתכוונתי קצת בציניות, לדברים הכביכול מוצלחים של עבודה מהבית.

נכון שיש בעבודה כזו משום הנוחות, וכל מה שכתבתי אכן נכון. אבל כמי שחווה סוג עבודה כזה, אני מעידה מעדות אישית שההספק, הריכוז וההמשכיות של עבודה כזו לוקים מאוד בחסר.

תמיד יש משהו שמסיט את תשומת הלב.

תמיד יש משהו יותר חשוב. אפשר רק לרגע, לעזוב את המחשב, הספרים, הניירות, ולשתות קפה עם ילד שהתעורר.

לשים משהו רק לרגע על האש.

הזמינות, עליה כתבתי, מוציאה מכלל אפשרות (לפחות אצלי) את היכולת להכנס לגמרי לגמרי לתחום העבודה, בבחינת "מת העולם" ולשעוט קדימה ביצירה, בכתיבה בעבודה ובמחשבה.

בסך הכל, לי נדמה, שהטכנולוגיה שכביכול מאפשרת לנו את העבודה מהבית, החזירה אותנו הביתה. ובעיקר את הנשים. החזירה את העבודה למקום שני בסדרי החשיבות והעדיפויות והעמידה את העבודה והיצירה במקום משני, רק בין לבין המשימות השוטפות שבבית.

כתבתי ביקורת שפורסמה בבלוג "מועדון קריאה" על ספרה של חברתי אפרת ישראלי - חלום אחד רחוק מדי. אשמח אם תקראו אותה!