עכשיו זה הזמן שלי

כשהייתי ילדה ....

שקט בחוץ. שקט מוחלט. זה לא יום כיפור. זה השלג. מתעוררת בשקט מוחלט, מתמתחת מתחת לפוך. ההסקה המרכזית מחממת את הבית נפלא. חום רך ואחיד. שקט.

מתיישבת על הברכיים על המיטה, ונמתחת לעבר החלון. על המחטים של עצי האורך יש שכבה דקה לבנה. הנה הענף מתנער לו, מיטלטל, וכל השכבה הדקיקה הלבנה נושרת למטה, אל המשטח הלבן הלבן, שאיש עוד לא צעד בו. עוד אין כל עקבות.

יש שלג. איזו שלווה. איזה שקט. לא צריך למהר. אין היום בית ספר...אבל כן מזנקת מהמיטה, מתלבשת חם חם חם. גרביון, גרביים עבים, מכנסים, גופיה, חולצה, סוודר, מעיל, כפפות. ניילונים על הנעלים, ניילונים על הכפפות. ו....החוצה. 

צועדת רק בצד השביל. לא להרוס את היופי הלבן החלק שבאמצע. הולכת לכיוון עץ השסק. העלים הרחבים שלו הם מקום של הצטברות של המון שלג. כל כך כבד לו. אני מנערת את הענפים, והשלג נופל. המשטח מתחת לעץ כבר לא חלק ואחיד. נערמות עליו ערמות ערמות של שלג שנפל מהעלים. שחררתי את השסק ממשאו הכבד. הענפים לא יישברו. הוא משתחרר כקפיץ, ומתרומם. מזדקף. גם הוא מתבונן בפליאה בשלג הלבן שסביבו.

זמן לאיש השלג. אמא כבר הכינה לי גזר לאף...וצעיף, והנה הוא עומד במרכז הדשא, שעליו הירוקים מציצים פה ושם מתחת לשלג. אבא ואני בונים את האיש ביחד. ומשתוללים. וזורקים זה על זה כדורי שלג.

איזו שלווה. איזה זכרון. איזה כייף היה בירושלים שלי, של פעם. של ילדותי.