אז הפייסבוק בכל זאת שווה. בימים האחרונים חידשתי היכרויות עם אנשים שמזמן לא פגשתי. הראשון - אמנון, השכן שגר בבית הדו משפחתי שלי בירושלים. לי ע. כתבה שהוא תרגם שיר מצרפתית, ומיד יצרתי איתו קשר. הוא חי בפאריס, ולא ראיתי אותו עשרות שנים. כילדים שיחקנו יחד והיינו חברים טובים.
מוזר לקבל דרישת שלום מהעבר ומהילדות.
היינו אוכלים יחד את הקצה של הדשא, היינו שרועים שעות שכובים על הבטן ומדפדפים באנציקלופדית תרבות המצויירת שהייתה בביתם, היינו משגעים אנשים בטלפון יחד. רק מהבית שלו. אצלי לא היינו עושים דברים כאלו... סיקלתי אבנים בגינה שלו בתוך דליים, וקיבלתי מאמא שלו תשלום על עבודה קשה שהייתי גאה מאוד שעמדתי בה. אמנון גם ניסה ללמד אותי לנגן בפסנתר, והיינו שעות מתחפשים ומבלים יחד. ממש חבר ילדות. שכן.
איזו התרגשות לשמוע שוב ממנו!
חברה שניה שיצרה קשר דרך הפייסבוק היא חברה לצעידות המשותפות שלי בדיונות. לפני שש שנים צעדנו יחד שם, במסלול המפרך של מכון וינגייט, בתוכנית ההרזייה שלהם. הקילוגרמים שהשלתי אז, הזיעה שהגרתי אז, תחושת הניצחון שהיתה לי שם, מלווים אותי עד היום. הקילוגרמים עלו, הדאודורנטים הוחלפו, אבל תחושת הכייף, הטעם הטוב שספורט הוא לא עונש אלא יכול להיות חוויה וכייף - נשארו.
הצעתי לה שנשוב לדיונות. קבענו לאתמול בבוקר, בשש, על יד השער של פארק השרון. דיונות עדינות. בשביל ההתחלה.
קמתי בחמש ורבע. תוך זמן קצר יצאתי לדרך, והבוקר כבר הפציע. ידעתי שזה יהיה נפלא. ו...באמת!
אחחחח
כמה טוב ללכת, לצעוד, לטפס, בתוך שמורה יפה כל כך. הכל פורח. שאריות של אירוסים, פרגים, חמציצים, חרציות, ומי יודע מה שאר שמות הפרחים המחייכים שפגשתי בדרך. הגענו עד המצוק, והים, הגלים והמרחב קראו לי לצאת שוב. ללכת הלאה. להמשיך. הרוח שינתה את כיוונה. הטבע, מתעורר מתרדמתו. הים רוחש לוחש לי.
הבוקר צעדתי בפארק. גם הפארק יפה. אבל היופי הטבעי הפראי של הדיונות הוא אחר.
מחפשת שותף נוסף להליכה! פמיניסטית או לא, אני חוששת ללכת לבדי עם הזריחה במרחבי הטבע. אני שונאת את ההגבלות הללו, את הכבלים הללו. הייתי רוצה לדעת שאני יכולה לעשות הכל, תמיד, ולא להיות תלויה באיש!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
