עכשיו זה הזמן שלי

יש בדיונות שלי.

יצאנו היום לחיפוש הכניסה לדיונות בפארק של חוף השרון ליד געש. מצאנו את השער/חרך בגדר וקיוויתי שאצליח להשתחל דרכו...הצלחתי. כבוד לעצמי. הכנסתי את הבטן, עצרתי את הנשימה....סתאאאאאם. בלי בעיה נכנסנו לשמורה המרהיבה הזו. 

השיטה פורחת במלוא תפארתה. החרציות הפרגים החמציצים ומה לא. הכל ירוק מנוקד בצבעים עזים. התחלנו לצעוד - מימין לנו, מעבר לגדר מגרשי הגולף של געש, ומשמאל לנו - הים.

הלכנו לאורך המצוק צפונה. עולים, יורדים, על כורכר, בחול טובעני יותר, הדבורים והפרפרים סביבנו.

עליות וירידות שהשאירו אותי חסרת נשימה, עומדת ושואפת אוויר אל מול מרחבי האינסוף של הים הכחול / ירוק / טורקיז. בכורכר הקשה והמהודק מגיחים ראשים קטנים של חרציות לבנות, של פרחים ורודים. מצליחים לשרוד, לחיות, להרים ראש אל השמש כנגד כל הסיכויים - תאבי חיים ואור. איזו שמחה הם מביאים ללב!

ערוצים תלולים גולשים במדרונות היישר לים. שם על החוף שתי נשים רצות. ... רצות... אוף. איזה כושר. ממשיכה להתנשף חורקת שיניים וממשיכה בכייף בצעדה האביבית.

חתכנו ימינה, דרך שביל צמוד לשדה - הישר לכביש החוף. לגשר. עלינו, חצינו וצנחנו על כסאות בקפה בונו. ארוחת בוקר של בריאות. חלקנו - אני את הפירות ומחצית הגרנולה, ובעלי את היוגורט עם המחצית השניה. אני מיץ תפוזים סחוט, והוא קפוצ'ינו. איזה שלווה.

חוזרים לגשר. הוא מאתגר אותי - נראה אותך רצה בעליה אליו - ורצתי. מה זה רצתי!

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה. הדיונות תלולות יותר בדרך חזרה. והשמש קופחת כבר. נשרפנו - חבל על הזמן.

היה שווה כל שניה, כל צעד וכל נשימה. לשים לבן על השריפה של העור???

מחר שוב. אבל ב 5:45. כבר לא אשרף. מקווה שלא אקום עם התכווצות שרירים...