עכשיו זה הזמן שלי

רצתי/פניה ברגשטיין

רצתי רצתי ונפלתי,

ומכה ביד קיבלתי!

אוי, כואבת המכה!

אמא, תני לי נשיקה!

טוב, אז נפלתי. לא מריצה, אלא מרכיבה על אופניים. ואני בהחלט קצת פחות אמיצה אחרי הנפילה מאשר מלפניה. אמנם בעלי שרכב איתי,

רץ אלי ועזר לי לקום, וגם הכריח אותי להמשיך ולרכוב עוד שעה אחרי זה...אבל עדיין, הפחד שלי התעצם משהו. היום אצא לרכוב, ולו גם לזמן

קצר ממש, רק כדי להרגיש שאני מצליחה.

אני נעזרת במאמן אישי חדש, שמאמן אותי בריצה לקראת הטריאתלון. הוא נחמד, מקצועי, ומצליח להגיע איתי לאופקים שלא חשבתי שאגיע אליהם. אחד התרגילים שעשינו היה לרוץ כאשר גומי גדול מקיף את מותני ואת מותניו. הוא רץ לפני ואני אחריו. הגומי צריך להיות מתוח, כך שהוא קצת מושך אותי. אבל רצתי כך 10 דקות רצופות, קילומטר. איטי, אבל בטוח. הצלחתי להרגיש שאני יכולה, ובלי קושי ממשי. אתמול רצתי דקה והלכתי דקה לסירוגין, הרבה מאוד פעמים, כשרגלי קשורות בגומיות שמגבילות את התנועה וגורמות למאמץ בשרירי הירך. וואו. הצלחתי והרגשתי נצחון.

וגם השחיה מתקדמת ממש. אני נהנית ממנה מאוד. יש לי סרטון של השחיה שלי...אולי יהיה לי אומץ להראות את עצמי גם עם בגד ים כאן...

מקווה להעלות תמונות מהדיונות בקרוב. 

השמעתי קול. הולכת לכתוב עבודה סמינריונית על נזירות בסוף ימי הביניים ראשית העת החדשה. מרתק, אבל גם לזה איכשהו הזמן התקצר לי...