עכשיו זה הזמן שלי

עזבתי את הקולות השמימיים של הנזירות בסופם של ימי הביניים, ופניתי צפונה, למבצר שוני בבנימינה.

שם הגעתי לשמוע את הקולות השמימיים של הגיטריסט הוירטואוז אל דימיולה.

ואל יקל הדבר בעינכם. זו לי הפעם הראשונה, אני חושבת, שאני הולכת להופעה מסוג כזה.

המבצר מתאים למחשבותי על מבנים קדומים ומנזרים רחוקים, הירח מלא, האתר מלא מפה לפה באלף ושלוש מאות איש.

פתיחת דלתות בשבע וחצי, ראשית ההופעה בתשע. טוב, תשע ועשר דקות.

הקהל מגוון מאוד. מצעירים למבוגרים, מזוגות לקבוצות חברים. מנמוכים - כמוני, לענקים - כמו אלו שישבו לפני...

קר. הירח מדהים. הלפידים על חומות המבצר מרצדים. ההרכב עולה לבמה - אל דימיולה, גיטרה אקוסטית, גיטרה נוספת, תופים ואקורדיון.

עשן צבעוני מתאבך על הבמה, אורות מתחלפים, ומוסיקה. מוסיקה. מוזיקה וירטואוזית, מיוחדת, יפה. הגיטרה והאקורדיון. האקורדיון - שבכה, שהתחנן, שצחק, שקצת גנב את ההצגה...איזה יופי.

http://www.youtube.com/watch?v=nm4l4rW4iB4

חזרתי. לשקט של המנזרים, לצעדים הטופפים של הנשים הלבושות במדיהן השחורים על הרצפות הקרירות במסדרונות האפלוליים והארוכים.

חזרתי לכתוב. ויתרתי היום על הדיונות, ויתרתי על שיעור באוניברסיטה. חייבת לכתוב.