עכשיו זה הזמן שלי

יצאנו הבוקר, בעלי ואני, לתור את הארץ...מרגלים אחרי מסלול האופניים של הטריאתלון. 

הצלחתי בערך לעשות את מה שאני אמורה לעשות בעוד שבועיים מהיום, אמנם עם עידוד רב שלו, וקיטורים (גלי עד גבה-גלי) שלי, אמנם עם קצת מנוחה באמצע העלייה, אבל בסך הכל, בערך בסדר. אם אצליח ככה אחרי השחיה, ואם אצליח גם לרוץ אחרי זה, דייני. 

אני כבר הרבה יותר חופשייה ברכיבה, לא עצרתי כשרק ראיתי צל של מישהו מתקרב ממרחק של קילומטר, רכבתי לצידם של אלו שבאו מולי ואלו שעקפו אותי, והצלחתי.

הגענו לזירת הפשע העתידית, לחוף הנכים בהרצליה. בחנו את אזור הירידה לים, את האזור בו יחנו האופניים, ומהיכן יוצאים לריצה, ואז רכבנו על הטיילת המרהיבה (!!!!!!!!!!) החדשה של הרצליה, לבית קפה להתרגע. זה לא היה קל, כי רכבתי בין המוני אדם שהלכו לים. והאטתי, והמשכתי, והאטתי, והאצתי, ולא עצרתי ולא נפלתי, והגענו למנוחה ולנחלה.

שתיתי קוקה קולה, לא דיאט, לא זירו, כדי להחזיר אנרגיה לגופי העייף, וחזרנו ברכיבה לאוטו....אני מבסוטה.

וזה, אחרי שאתמול אחה"צ, אחרי שקנינו ובישלנו טונות לארוחת ערב משפחתית, (אוכל רגיל וגם טבעוני) רצתי באימון ריצה ברחובותיה של הרצליה 10 דקות רצופות !!! אני מאושרת. לחשוב שלפני שנה בדיוק לא יכולתי ללכת באיטיות סיבוב שלם של קילומטר אחד בפארק, ולא ידעתי לרכוב - אני את שלי כבר השגתי.

אגב, כמו שתראו בתמונות, המאושרות, ירדתי 12 קילו במשקל, אבל זהו. כאן זה עצר, ועוד בלי עין הרע אני צריכה להוריד לפחות אותה כמות שוב. איך? לאלוהים פתרונים.