עכשיו זה הזמן שלי

כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי ילדה בת שבע בערך. היינו בבית הספר, והודיעו לנו שצריך לפזר אותנו ושנלך הביתה. הורי לא היו בבית, ולמרות שהבית שלי היה קרוב ממש לבית הספר, הלכתי מבית הספר "בית הכרם" עד לשיכון הראל, ושם ישבתי עם מיקי במקלט שלהם. אחר כך, אבא שלי בא לאסוף אותי הביתה, וישבנו במקלט שלנו.

המקלט שלנו היה מאוד מיוחד. כדי להיכנס למקלט היה לנו פתח בפרוזדור של הבית. באמצע הפרוזדור, היה ריבוע עץ גדול, שהיה נפתח בשתי כנפותיו לצדדים. היינו צריכים להסתובב, לכרוע על הבירכיים, להושיט בזהירות רבה רגל אחורה ולמטה, לחשיכה, ולגשש אחרי השלבים של סולם העץ שהוליך אותנו למקלט.

המקלט הזה שימש אותי באינספור משחקי "חבורות" והיה מקום התבודדות עם כרכים של "הארץ שלנו" ו"דבר לילדים" ומה לא. תמיד היה בו ריח של טחב. אבל היינו מוכנים למלחמה הזו. ימים רבים קודם הייתי עסוקה במילוי שקי חול, שאותם הנחנו בפתחי החלונות של המרתף, שהיה צמוד למקלט, שבפינו היה מכונה גראז'. אמנון ואני מילאנו את השקים ביחד, והרמנו אותם לגובה החלונות.

אני גם התנדבתי בקופת חולים. הושיבו אותי על יד טרודי בירגר, שהיתה בדרך כלל הלבורנטית שהוציאה לי דם מהאצבע ולחצה לחצה עד שיצא מספיק כדי למרוח אותו על משטחי הזכוכית. והנה עכשיו, עליתי בדרגה, והושיבו אותי לידה כדי לספור כדורים ולשים בשקיות...

אבא שלי לא הסכים לשבת במקלט. הוא לא היה מוכן להיכנע לתחושה שצריך להתגונן, ואני כל כך דאגתי לו...מעל ראשינו שמענו אין סוף מטוסים, וזה היה חידוש כי בירושלים אסור היה למטוסים לטוס עד המלחמה.

שמענו הפגזות, וכל הזמן ניסינו להבין אם יורים עלינו, או אנחנו יורים לעבר הצד השני. אני זוכרת פחד. מועקה. בבוקר למחרת, יצאנו החוצה, וראינו לאורך שדרות הרצל - שהיו חרוצות בחריצים גדולים של טנקים - על המדרכה, שוכבים ונחים החיילים שלנו. כל כך התרגשתי מהם. רצנו הביתה והבאנו להם שתיה, וקיווינו שהכל יעבור כבר ובשלום.

לא הספקנו לדאוג הרבה ימים, ו...זה נגמר.

אני זוכרת את עצמי כילדה רצה ברחובות לכיוון כיכר דניה, וכל מי שהיכרתי בדרך קיבל חיבוק גדול ושמחה גדולה ממני, שניצחנו, שירושלים משוחררת.

בתקופה שלאחר המלחמה, היינו הולכים לעיר העתיקה, וקונים עטי מטריה "שלוש בלירה", ומסתובבים בשוק הססגוני הריחני והצבעוני. היינו נוסעים לרמאללה לאכול במסעדה, שהיו בה מזרקה, וגן יפה, והמון מאזטים טעימים מאוד.

אבא שלי היה מהנדס העיר ירושלים, ואני זוכרת את המאמץ הגדול לפנות את הדרך המובילה לכותל לקראת שבועות, ממש אחרי סיום המלחמה. ואיך נחש גדול של אנשים צעד במעלה הר ציון לכיוון שער ציון בואכה ירושלים העתיקה, לכיוון הכותל.

כל כך הרבה תיקוות היו לנו אז. שהינה, זו המלחמה שתפתח פתח להידברות, פתח לשלום.

כבר בערך 25 שנה אני לא מטיילת בעיר העתיקה. לאן כל התיקוות הללו פרחו? ואיך מילדה בת שבע, נהפכתי ללבנת שיער בת כמעט חמישים ושלוש....?