אתמול, ערב שבועות, חגגתי את יום הולדתי ה 53. אני אוהבת את החג הלבן הזה, של התקווה והאור, של קציר של חיטה שגרעיניה מתפקעים, שהבשילו לאחר השקעה מרובה. אני נהנית גם כן, לעיתים, בחיי, מקציר של דברים שהשקעתי בהם. איזו חוויה משמחת זו.
אני גם אוהבת את הביכורים - כל כך אני אוהבת גם בחיי, לעיתים, לראות בפריחת רעיון חדש, כיוון דרך חדש, ביכורים לדברים והתפתחויות שעוד יוולדו ממנו.
וגם...אני אוהבת את זה שזה חג מתן תורה. כפי שקראתי פעם, תורה - עם מפיק ב"ה". התור שלה. התור של האישה. עכשיו, כידוע לכם, זה הזמן שלי...
היום, קמתי מדוכדכת ולחוצה. בעלי החמוד אמר לי שחייבים, יתהפך העולם, לצאת לסיבוב אופניים - ואפילו אם יהיה קצר - אם אין לי ממש כוח. להרגיש שאני על האופניים, על הסוס, ושהכל בסדר.
עשינו חצי סיבוב - כארבעה קילומטר, אבל לא הפסקתי כמעט בכלל - רק כדי לסדר את משקפי השמש שלא יחליקו לי, והצלחתי לעשות עלייה שלמה בלי לעצור...שמחתי.
נחנו קצת, והלכנו לים. עם בגד הים החדש, הספידו השחור, ממש של ספורטאיות ,שקניתי לי....
בעלי שאל בחשש אם גם שם אני ממש רוצה ליווי שלו, וביודעי כמה הוא שונא - ממש! - מים קרים, אמרתי שאסתדר בעצמי.
צעדתי קוממיות לעבר הים - מצאתי את הכניסה, ממש ליד הגל השלישי מימין - ונכנסתי. הרכבתי את המשקפת החדשה, ופיכס...הכנסתי את הראש למים העכורים בתוך האצות והחול, ושחיתי.
די רדוד שם, והצלחתי לבעוט בקרקעית אלף פעם, בכפות הרגלים, בברכיים, אבל - שחיתי עם ראש במים, בתוך הגלים, מעל הגלים, בתוך הגלים, מעל הגלים...ולא פחדתי.
שוב הרגשתי חוויה של לידה מחודשת. שוב אני אחרת, אחרי התגברות על פחד נוסף.
מחר אלך שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
