עכשיו זה הזמן שלי

אז במצברוח אביבי ושמח הלכתי לקצור את פירות העבודה הקשה שעבדתי השנה, וכספורטאית, שתים עשרה טון פחות מאשר מלפני שנה (קילו...אל דאגה),

נכנסתי לחנות של נייקי בקניון על מנת לקנות את החולצה מהפוסט הקודם.

כבר בדרך, אמרתי לעצמי, שהפעם לא אשאל בשום אופן, אתאפק ממש, "יש לכם גם במידות שלי?" , אלא אגש למוכרת, ובפשטות אבקש חולצה לריצה.

וכך עשיתי.

המוכרת, שכל גופה נכנס בערך בהיקף רגל אחת שלי, או אולי היקף האמה שלי, התבוננה בי, במבט מצמית, מלמעלה למטה, ושאלה, בשביל מי, בשבילך?

אמרתי כן.

ואיבדתי שוב את כל הביטחון העצמי שלי...

היא נתנה לי מספר גופיות בגדלים של אקסטרה סמול, סמול, ומדיום, ואמרה לי שזה בערך מה שיש. אמרתי שאני רוצה חולצה עם שרוול, לא גופייה, גם מזה לא נושעתי...

יצאתי לחנות מגה ספורט, גם שם המבט המזלזל הראשוני היה על פניה של המוכרת, אבל אני התגברתי, ושיתפתי אותה, שאני הולכת לרוץ בשבת בטריאתלון...היא שינתה את הפרצוף, והיתה הרבה יותר קואופרטיבית.

מידות מדיום ולארג' לנשים, בגזרות של דוגמניות טניס כמובן לא היו משהו עלי...לפני שקיבלתי דיכאון סופי, הלכתי לדוכנים של הגברים, ולקחתי לארג' מתנדף לבן.

זה טוב עלי. זה לא מחמיא לי. אני לא נראית ספורטאית נמרצת. אוף. אפשר להחליף. אחליט בערב.

קניתי עוד אביזרים של סרט לזיעה למצח, שרוכים למשקפי השמש, כובע עם שוליים לעורף (גם הוא מגוחך למדי) ויצאתי מחוממת, עצובה ומתוסכלת מהחנות.

הלק הוורוד לא מתאים לארנק האדום שלי. אז קניתי תיק חדש, לרומם את מצב רוחי. זה אביבי ומתאים. שייחנקו המידות הקטנות, ורודנות המספרים הלא אנושיים, אני אישה אמיתית.