עכשיו זה הזמן שלי

סוף סוף הצלחתי לישון הלילה. שמונה שעות רצופות. מנוחת הלוחמת, קרא לזה בעלי...

מאיפה להתחיל?

http://www.youtube.com/watch?v=04854XqcfCY&ob=av3e

We are th Champions....

אז לא ממש. למען האמת, אלופה אני, אולי בשביל עצמי, אבל הגעתי אחרונה....

הגענו לחוף הנכים, חמושים באופניים שלנו, שלי ושל בעלי, בשעה שש בבוקר. כתבנו את המספרים שלי על הידים, על הרגלים, ואת המסלול שלי - העממי, בתוספת הגיל, 53, כדי שאם מישהי תרצה לנצח דווקא מישהי מהמקצה שלה - שתדע שזו אני...(כנראה שהרבה רצו דווקא לעקוף אותי...)

המקצה של הנשים בגילאים של 45+ ביחד עם שלשות של ילדות (אחת שוחה, אחת רוכבת, אחת רצה) ושל אתגרים, היה האחרון, בחום הגדול, בשעה 09:10. הרבה שעות של חום, ומריטת עצבים היו לפני המקצה...

קיבלתי פיק ברכיים כשראיתי באיזו קלילות יוצאות הקודמות לי מהים, בריצה קלה, יחפות, לוקחות את האופניים האלגנטיות שלהן, אופני כביש קלילים, ורצות איתן עד שהן מזנקות תוך ריצה היישר לתוך נעלי הרכיבה שהיו מחוברות להן לדוושות של האופנים, וטסות!

הבאנו סנדביץ' - פחממות, כדי שאוכל שעתיים לפני המקצה, ובשבע נסיתי להכניס אותו לפה, ובקושי הצלחתי לבלוע. הדיווח של יום קודם, שההיסטריה שככה - היה ככל הנראה מוקדם מדי...אבל ממוקדת מטרה, התאמצתי, ואכלתי ביס אחרי ביס, וסיימתי כמו ילדה טובה...

בזמן שאני הייתי כבר לבדי, בשטח המשתתפות, ראיתי את העוצמה הספורטיבית, הנשית, החברית המדהימה שהייתה שם. ראיתי, מבעד לדמעות שלי, שחנקו לי את הגרון, נשים שתמכו בנשים מעמותת אתגרים, ויצאו לרכיבה משותפת באופניים לשתיים, ראיתי נשים נתמכות והולכות-נישאות לכיוון הים לשחיה. אין מילים. רק הגרון נחנק.

אני רגשנית בדרך כלל, אבל הפעם, אני מוכרחה להודות, שהיה בזה גם פורקן למתח שלי...

לקראת שעת הזינוק שלי, החלטתי שאשחה עם בגד הים החדש, ועליו מכנסי הריצה. כולן שחו לבושות, אין זמן להחלפת בגדים. חשבתי שהחולצה (ראיתם, בסוף קיבלתי חולצה מדליקה שם, וכל ההתלבטות על קניית החולצה ועגמת הנפש היתה מיותרת....) תפריע לי בתנועות של הידיים. הלכתי לכיוון קו המים, נכנסתי למים כדי להרטב, שלא אקפא בזינוק, וחיכיתי...

מתחו לפני כולנו סרט סגול, והחלה הספירה לאחור - עשר, תשע......שתיים, אחת - ובצעקות הרמנו את הסרט, ורצנו לתוך המים משפריצות לכל עבר בריצה לכיוון המצוף הראשון. אחרי כברת דרך, התחלנו לשחות.

כל תנועה שמקדמת אותי לכיוון המצוף, נתקלת בגל נגדי, שהודף אותי אחורה. שלא תבינו לא נכון, הים היה שקט...אבל זה כל כך אחרת משחייה בבריכה! הצלחתי להכניס את הראש למים, המשקפת לא החדירה מים לעיניים, והיה חוויה. אבל זה לא התקדם, ולאט לאט ראיתי שהרבה מהחברות למקצה הגיעו והקיפו את המצוף, ואני עדיין לא שם...

הגעתי. הקפתי. ומעכשיו, שחייה במקביל לחוף ממצוף אחד למצוב שני, מרחק של 250 מ'. מה הבעיה, 250 מ' זה כלום! אז, זהו, שלא. זה היה קשה. ואני רואה שוב, את כולן מגיעות למצוף הבא, ועל ידי שוחים המלווים/השופטים בבגדים כחולים, לידי החסקה שמפטרלת, ואני נותרת אחרונה (הבן שלי טוען שהיו עוד ארבע לידי, אבל אני לא ראיתי אותן...). המלווים קוראים לעברי קריאות עידוד, ואני ממשיכה, וממשיכה, מקיפה את המצוף ומתחילה לחזור לחוף. כאן, מחייכת מתחת למים, בלעתי מי מלח, אבל לא יכולתי להתגבר על החיוך שלי. אני עומדת לסיים את הקטע הראשון, בשלום!

המים נעשו רדודים, הורדתי את הרגלים, והתחלתי לרוץ. זה קשה לרוץ במים. התקרבתי לחוף, ושם עמדו בעלי, שניים מילדי ושתי חברות מנפנפים לי בשמחה ומעודדים אותי. רצתי החוצה כמנצחת, והתחלתי לעלות במעלה החול - לקבל מהמארגנים כוס מים (הפה יבש ומלוח עד מאוד!) ולהמשיך לכיוון האופניים...

שם, לא יכולתי לעצור ולנוח, אבל כאן - זה יהיה סיפור מתח בהמשכים. אני צריכה ללכת לאוניברסיטה. אמשיך אחר כך!

עכשיו שלחה לי חברה צילומים נוספים, לפני, ואחרי. מסתבר שהיו עוד כמה נשים במים....