עכשיו זה הזמן שלי

צעדתי במעלה השביל לכיוון מקבץ האופניים או בז'רגון המקצועי של טריאתלטים - שטח ההחלפה. לא היה קשה למצוא את האופניים שלי, שעמדו בשורה ארבע בקצה, ליד מגבת אדומה שהבאתי כדי שאמצא אותם בקלות.

עוד ביציאה מהים העברתי לידיים האמונות של בני משפחתי שחיכו לי על החוף את כובע הים ומשקפת הצלילה, והייתי צריכה רק ללבוש את החולצה, לשטוף את הרגלים מהחול בבקבוק מים שהכנתי מבעוד מועד, לגרוב גרבים, לנעול נעליים, לא לשכוח לקשור את השרוכים ולהכניס את הקצוות לתוך הקשר כדי שלא יתפסו לי באופניים, להתאמץ ולשים על הידים המזיעות או הרטובות את כפפות הרכיבה, לשים סרט הזעה על המצח, להרכיב את משקפי השמש, לחבוש קסדה, ולשים את המספר שלי - 7173 על הגב. 

וואו. החלטתי ששום דבר לא בוער. אני צריכה לתפוס את הנשימה, ולא נורא אם לא ארוץ יחפה ואשחיל את הרגלים לתוך הנעליים שמחוברות לאופניים כמו המקצועניות...

לא הסתדרתי עם המספר, שהיה צריך לחבר בסיכות ביטחון. האחווה הנשית במיטבה, ומיד נגשה אלי מישהי ושאלה אם אני צריכה עזרה. אז - כן. והיא חברה לי את המספר והתחלתי להוליך את האופניים החוצה, מחוץ למתחם ההחלפה לעבר המסלול.

הגעתי לשופט עם הדגל האדום, שהורה לי שמכאן אפשר להתחיל לרכוב, עליתי על האופניים, ורכבתי. רכבתי. בהתחלה זו הייתה ירידה, ואני הרגשתי את הרוח בפני, ונהניתי והרשיתי לעצמי לנסוע יחסית מהר, בלי לעצור עם המעצורים כל הזמן....ואז התקרבתי לראשיתה של העליה, ושם, תוך כדי החלפת המהלכים נפלה לי השרשרת של האופניים. 

אני כידוע, לא רוכבת מנוסה, ולא היה לי מושג מה עושים. ירדתי מהאופנים, וקראתי בקול לאנשים שעמדו שם - יש למישהו מושג מה עושים? מיד נגשו אלי שלוש מהמארגנות - בעלות חולצות אדומות - אמרו לי להחזיק את האופניים כשהגלגל האחורי באוויר, והן סובבו את הדוושות מהר מהר, והשרשרת חזרה למקומה.

אפשר להמשיך לרכוב. עליתי שני שליש מהעליה, והרגליים שרפו לי. וואו כמה ששרפו. החלטתי שאם חפצת המשך אנוכי, עלי לרדת מהאופניים, וללכת את השליש האחרון על רגלי...צעדתי עם האופניים, הגעתי לפסגת העליה, ושם עמד איש עם בקבוקי מים ששפך עלי בקבוק מלא כדי שאצטנן. עליתי, והמשכתי לרכוב.

המשך המסלול היה חלקו מישורי, חלקו ירידה ושוב עליה מתונה. שם, בסופה, המתין לי בעלי החמוד, שנסע בניגוד לכיוון המסלול, על שבילי אופניים מקבילים, בחיוך גדול, ועם בקבוק של מיץ תפוחים. אנרגיה...

המשכתי עד לנקודת ההתחלה, והסדרן שחשב שבוודאי סיימתי ניסה להורות לי לחזור לשטח ההחלפה...אבל לא. יש לי עוד סיבוב שלם לפני. בני המשפחה, חברות, והמאמן שלי של הריצה עמדו שם, ונופפו לי לעידוד ולתמיכה. איזה כייף!

המשכתי. ושוב העליה הרגה אותי, והלכתי את חלקה. ושוב בעלי חיכה לי בצומת עם מיץ תפוחים.

ואז.....

פתאום משמאלי אני שומעת אופנוע. משטרה. "סעי בבקשה מימין. את הרוכבת האחרונה. אנחנו מלווים אותך עד הסיום"....

ואני רוכבת, והרגלים כואבות לי. והאופנוע מלווה אותי. ואני לא יכולה יותר. והאופנוע מלווה אותי...אוף, שיחכה. עצרתי שוב לשתות. ואני שומעת אותו אומר בקשר "אני מלווה את הרוכבת האחרונה. היא עצרה לשתות, ליד ארומה..." ועליתי והמשכתי, והוא בשלו "הרוכבת האחרונה כבר מגיעה לרחוב ווינגייט". ואני ממשיכה, וכבר ממש אין לי כוח, והינה סדרן נוסף מגיע למולי ורץ לצידי ומדרבן אותי (הרוכבת...) תוך ריצה, יותר מהר, יותר מהר, הינה את מגיעה...

והגעתי. השופט עם הדגל האדום הורה לי לרדת מהאופניים. ירדתי והולכתי אותם לשטח ההחלפה. 

ועכשיו, נותרה לי רק הריצה. והרגליים רועדות לי, והידיים רועדות לי, והכתפיים כואבות לי. וואו. זה הרבה יותר קשה לי ממה שחשבתי. וכל כך חם. וואו.

וככה אני נראית בלי נשימה, אחרי שסיימתי את הרכיבה, דקות ספורות לפני היציאה למסלול הריצה...