אז ישבנו, אני ובעלי בצד הדרך, וצפינו במצעד הססגוני, השמח, של עשרות אלפי בני אדם שבאו להזדהות (תרתי משמע - בעלי הזהות, ובעלי רצון להזדהות) עם הקהילה הלהט"בית.
המוני אנשים, נחילים נחילים של בני אדם גועשים ושוצפים, בצעדים קלילים, בראשים גאים, יד ביד, נושאי דגלים, מתהדרים בצבעים הקשת.
ואני חשבתי לי, על המקום הזה, המאפשר מגוון כל כך גדול, ועל ארץ, (שעם כל הקשיים והביקורות, ולא, אני לא עוצמת עיניים ולא תמימה,) המאפשרת, צעדה בלב ליבה של העיר הלבנה, בניגוד לכיכר האדומה, שם.
ואני חשבתי על הקשת בענן, ועל השלום, והסולידריות.
ואני חשבתי על השיר הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=1HRa4X07jdE
"Somewhere Over the Rainbow"
music by Harold Arlen and lyrics by E.Y. Harburg
|
| |
Somewhere over the rainbow
Way up high,
There's a land that I heard of
Once in a lullaby.
Somewhere over the rainbow
Skies are blue,
And the dreams that you dare to dream
Really do come true.
Someday I'll wish upon a star
And wake up where the clouds are far
Behind me.
Where troubles melt like lemon s
Away above the chimney tops
That's where you'll find me.
Somewhere over the rainbow
Bluebirds fly.
Birds fly over the rainbow.
Why then, oh why can't I?
If happy little bluebirds fly
Beyond the rainbow
Why, oh why can't I?
|
ולאחר התקווה, שגם אצלנו יכול להפציע אור רב גווני כזה, פתחתי את עיתון הארץ ביום א'.
http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1727652
חוק ספנסר טוניק: מאסר למתערטל בפומבי למטרות אמנות
לפני שנה נכשל ח"כ נסים זאב (ש"ס) בניסיונו לבטל את הצילום של טוניק בים המלח. היום תדון ועדת השרים לחקיקה בחוק שיזם.
והנה, שוב, חשרת עננים מכסה את השמיים המתבהרים, ונזכרים בכוחות הפונדמנטליסטים, המעכבים, המעכירים. בסקסיזם, ברייסיזם, בשנאת האחר, באלימות נגד הגר, בצמצום המרחב האישי של כל אחד ואחת מאיתנו.
וכאבתי, והצטערתי. הבטוי האומנותי, האפשרות לחרוג מהמוסכמות, (וכמובן תוך אי פגיעה בציבור, לא הייתי מבקשת שיצטלמו כך דווקא בתוך גן ילדים או ליד בית ספר), עם הזריחה, בחוף נידח בים המלח, תוך שיתוף פעולה של המשתתפים שבחרו להיות חלק מהמיצג האומנותי, הם פלורליזם, סובלנות ומתן חירות לביטוי עצמי.
החלת החוק הפלילי על מעשה אומנות שכזה, או על חופש הביטוי (למשל על מצעד או הפגנה שעומדים בכללים של המשטרה) הם מעשה ריאקציוני.
היום, פתחתי שוב את עיתון הארץ, ושמחתי לקרוא שוב, את צפי סער.
http://www.haaretz.co.il/gallery/mejunderet/1.1728986
"אחת ההשפעות המעניינות, והמדוברות פחות, של הפמיניזם המחשבה המנחה אותו והמאבק הפוליטי הכרוך בו מצויה בתחום של לימודי ביקורת המוגבלות (StudiesDisability). מדובר בתחום מחקר ופעילות חדש יחסית, המגדיר את הנכות כהבניה חברתית-תרבותית-פוליטית. כמו ההבחנה בין מין למגדר בהגות הפמיניסטית, כך בתחום זה נעשית הבחנה בין לקות למוגבלות לקות כזו או אחרת בגוף של אדם היא נתון אובייקטיבי, אך המוגבלות המיוחסת לה היא כבר עניין שהחברה מבנה."
ואכן, די לנו להתאים את עצמנו לנורמות ולסביבה, אולי כדאי שהסביבה תתאים את עצמה אלינו?
אולי נוכל סוף סוף לראות את הספקטרום של הקיום האנושי, כצבעי קשת, המשתלבים ונמוגים זה בזה, ונחדל לעשות קטגוריזציה של החיים של הדרים בכדור הארץ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
