עכשיו זה הזמן שלי

עברו שלוש  שנים בהן הייתי באוניברסיטה, בתוכנית ללימודי נשים ומגדר.

אתמול, לאחר שיעור השלמה כפול, סיימתי את "חובות השמיעה" שלי לתואר.

חובות שמיעה. חובות שמיעה. חובות שמיעה.

אני חבה כל כך הרבה להקשבה שהייתה לי שם, לקשב העמוק בו האזנתי וקלטתי את שלמדו שם.

לא הרגשתי שיש לי חובות כלשהם לשמוע. רק רצון עז, לקבל עוד ועוד, רצון לטרוף את העולם, לפתוח את עצמי יותר ויותר לידע, לקריאה הביקורתית, להבנות ולתובנות שצמחו בי.

אנשים ברכו אותי שסיימתי...ואני כל כך עצובה. כל כך רוצה עוד, ועוד, ועוד. 

ועוד.

אני מתעתדת לכתוב תיזה. זה ייקח עוד כברת דרך - עכשיו, כאצנית מהטריאתלון, זו אולי לא דרך כל כך ארוכה...אבל אני רוצה ללכת בה לאט לאט, שלא ייגמר לי. שלא ייגמר.

אלו לא היו חובות שמיעה. אלו היו זכויות הקשבה. זכויות הפנמה. 

זכות גדולה התגלגלה בחלקי, על שזכיתי להיות שלוש שנים כאלו - שוב במקום לימודים מסעיר. שוב בחברת צעירים, רעננים, חושבים תוססים. זכות שקיבלו אותי בשערי הלבן, בגילי המופלג לקירבם, ושנתנו לי להיכנס לראשם ולליבם. הם בוודאי נכנסו לראשי ולליבי.

זכות התגלגלה לידי, שזכיתי לשמוע שיעורים מרתקים, ממרצות ומרצה מופלאים. שפתחו בפני דרכי חשיבה, שהעשירו את עולמות הידע והתוכן שלי, כמו גם את התודעה החברתית והפוליטית שלי.

אני מקווה שהתיזה תהיה נפלאה - גם אם מפרכת מתסכלת וקשה, כמו שהיו השנים הללו. וההמשך - מי ישורנו?