עכשיו זה הזמן שלי

להביא בשמו כאן, תמונה מרהיבה, אחת מיני רבות מרגשות מרשימות ונוגעות שהוא מביא בבלוג שלו.

שדות - תודה לך!

המיקוד של הדיה, חדות המבט, הסקירה שלה, במעופה, את כל השטח, את כל האפשרויות, תוך כדי תנועה. פרישת הכנפיים, הצפרניים השלופות להינעץ, לתפוס, לקחת.

בלי המימד של הציד הפיזי, שאיתו אני לא מזדהה, בלי ההרג - אני טבעונית הרי, כבר סיפרתי - המיקוד הזה, החיפוש, הרצון למצוא משהו, באופן נואש, אבל ממוקד, הרצון לנעוץ את ליבי, מחשבותי, כוחותי, במשהו מרתק, חדש, מסעיר - כל אלו חיברו אותי כל כך לדיה. 

אני תרה אחרי עניין חדש. סיימתי את הלימודים, סיימתי את הטריאתלון. אני מוכרחה להתחבר לאתגר נוסף. אני מוכרחה למצוא משהו שישבה את דמיוני, שיסעיר את דמי. עכשיו.