עכשיו זה הזמן שלי

הדלתות נעולות. החלונות סגורים. רעש עמום הולך ומתגבר עוטף אותי מכל הצדדים.

אני מתקדמת באיטיות, ללא כל שליטה לחשיכה.

אני לא יכולה לעצור. אני לא יכולה לסטות. לא ימינה, לא שמאלה. אני נכנסת לחלל הבלתי נודע, ונשאבת לתוכו בלי כל יכולת לחדול. 

הרעש מתגבר. רעש מים נתזים. ריר לבן וורוד ניתז למולי על החלונות שעוצרים אותו מלפגוע בפני. רצועות רצועות של הגומי של זרועותיו של התמנון מכות מסביבי, מנסות לחדור, להיכנס. הזרמים סביבי חזקים והולמים במתכת העוטפת אותי ומגנה עלי, והולמים ברקותי.

הרצועות מקיפות אותי מכל עבר, הריר ממשיך וניתז. הפסים הצרים השחורים, הזרועות, הם מלפנים, מהצדדים, ועתה גם מאחורי. אני אוחזת בחוזקה בידו של היושב לצדי. עיני פעורות לרווחה, ואני נישאת קדימה, קדימה, למחילה האפלה.

פעם ראשונה בחיי שרחצתי את האוטו בתוך מכונה אוטומטית, בעודי יושבת בתוכו....יצאתי בשלום. בקצה המנהרה חיכה לי האור, ואוויר חם לייבוש...האוטו אדום ומבריק וחייכני. 

בפעם הבאה אתן למנקים את המפתחות, ואשב בצד עם כוס מים קרים...