עכשיו זה הזמן שלי

עדה ק. היא חברה שלי. והיא העבירה לי את הספר שסיימה לקרוא. והיא אהבה אותו.

הספר - בין חברים, של עמוס עוז.

ואני קראתי. ואני אהבתי מאוד. ואני ניסיתי ללכת לפי דרכיה של עדה ק. ולצטט לכם כאן. אבל אני לא סימנתי לי סימניות במקומות הראויים לציטוט...אז אני מתכוונת לשתף רק בחלק קטן מהאמירות המאוד מעניינות, מרגשות, מצערות, משעשעות שקראתי בספר.

"לפעמים אני שואלת אותו מה, בועז? והוא אומר: כלום. אני נמשכת אל היבושת הזאת: כאילו אין לו כלום, כאילו הוא בא ישר ממדבר של בדידות."

"דוד אמר: בכלל, יש לי דיעה אופטימית מאוד על הספרדים. אנחנו נצטרך להשקיע בהם הרבה, אבל ההשקעה תשתלם. בעוד דור או שני דורות הם יהיו בדיוק כמונו."

ובמיוחד בשבילי - 

"בלבו כבר החליט משה להפוך יום אחד לצמחוני ואולי אף לטבעוני אבל דחה את מימוש ההחלטה מפני שלא קל להיות טבעוני בחברת הנעורים של הקיבוץ. גם בלי להיות צמחוני הלוא עליו להתאמץ כאן יום ולילה להיראות כמו כולם. להבליג. להעמיד פנים. הוא הרהר באכזריות שבאכילת בשר ובגורלן של התרנגולות האלה...יום אחד עוד יהיה בעולם דור, חשב משה, שיקרא לכולנו רוצחים ולא יבין איך היינו מסוגלים לאכול את בשרם של יצורים כמונו, לגזול מהם את מגע האדמה ואת ריחות הירק, להדגיר אותם במדגרות אוטמטיות, לגדל אותם בכלובים מצופפים....ולבסוף לחתוך את גרונם ולתלוש את נוצותיהם ולקרוע איבר מאיבר ולהתפטןם ולהזיל ריר וללקלק את השומן."

בקיצור, יש הרבה מכמנים בספר הזה שכתוב נפלא. קשה לי לצטט, למצוא, להקליד, ועוד יותר חמור מזה, אפילו כעת שכחתי לציין את מספרי העמודים...

בין חברות, עדה ק. - לא יכולת להסביר לי יותר טוב איך מביאים מובאות כאלו?