נפגשתי היום לכוס מים עם חברה שקוראת גם את הבלוג, וגם חברה שלי בפייסבוק.
דיברנו - בין השאר - על פמיניזם.
והיא אמרה, שמה שאמרתי היום הרבה פחות לוחמני והרבה יותר מתון ממה שעולה ממה שאני כותבת כאן או מעלה לפייסבוק.
אז אני לא יודעת מה הרושם שמתקבל ממה שאני כותבת. אבל -
אני, למרות חיתוך הדיבור החד, הפסקני והמהיר שלי, ולמרות רהיטות הרצאת הטיעונים שלי, מאוד מאוד מאוד פייסנית. מאוד מפשרת. מאוד רוצה להגיע תמיד לעמק השווה. (זה למשל דבר שגרם לי מאוד לא להתלהב ממקצוע עריכת הדין שלי...).
גם מאז ומעולם, ובפרט, לאחר השנים המעצבות שעברתי במכון אדלר. תקשורת, הבנת האחר, הבנת הרשומון בדיעות כל השייכים לשיח, צניעות והבנה שאין משהו נכון אובייקטיבית, ושכולנו שווים בערכנו הסגולי זה לזה, הם מאשיות האמונה שלי. עד הקצה - הלכתי לטבעונות. שיוויון ערך סגולי. חוסר רצון להרע. הבנת הקושי של האחר.
אחרות, (בשורוק) של כולם. כל אחד וקשייו הוא, כל אחד והפינה בה הוא מסתגר.
אני לא מאמינה ברוע לשמו (כמעט אף פעם, יצטרכו להוכיח לי באותות ובמופתים שמישהו באמת רע). אני לא מאמינה בקונספירציות. אני לא חושבת שהגברים בעולם מתאנים ומענים בכוונה ובמודעות נשים. וכנ"ל לגבי נושאים רבים אחרים. אני חושבת שאנחנו נוצרים בתוך תבניות חברתיות שמכוונות אותו לפעילות ומחשבה שגרתית ומקובעת. צריך כוחות לצאת ממנה. אבל קשה להאשים מי שעדיין לא שינה ממעשיו, ונגרר אחרי ההבניה החברתית. המעמדית. הגזעית. המגדרית. הדתית. הלאומית. הסוגנית. (סוגי בעלי חיים - טבעונות). אני נגד התלהמות ונגד עליה על בריקדות.
אני בעד שיחה, ליבון, שכנוע, הסכמה הדדית. אני לא חושבת שאני לוחמנית. לדעתי חוט של חסד צריך להיות משוך על כל מעשינו. חסד, חמלה, וסליחה לזולת ולנו, לעצמנו, על החולשות, הטעויות, אי ההבנות שאנחנו חיים ושבויים בתוכם.
זה לא מוריד מאחריות לשינוי. אבל זה מוריד גם מוריד מהאשמה, ומאפשר שיתוף פעולה תוך סולידריות והבנה ולא תוך מלחמה ומאבק, ביחד, לעתיד טוב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
