עכשיו זה הזמן שלי

בעצם, התכוונתי לכתוב פוסט אחר, שאולי אני עוד אכתוב אותו מחר, מלא תובנות אהבה לאפשרויות, ואופטמיות של עשייה ואמונה ביצירה והתקדמות.

עוד אכתוב. מבטיחה. יש לי מה להגיד בעניין, ואני רוצה לכתוב את זה כאן.

אבל,

חזרתי מאימון עכשיו. אני חוזרת מאוד שמחה ומסופקת, מזיעה וממוטטת, ומלאת תחושות טובות מהאדרנלין והאנדרופינים, אם זה מה שפועל אחרי ספורט.

באמת, במצב פי מילייארד יותר טוב מאשר לפני האימון. יוצאת מצוברחת, וחוזרת מבסוטה. ממש.

אבל,

היה כל כך חם, וכל כך קשה, וקיטרתי למאמן שלי כל הזמן, באופן פדלאי למדי, ובקשתי שלא נרוץ כל הזמן, ואם נרוץ אז לפחות בלי תוספות של תנועות בידיים ומי יודע איזה עוד התעללויות, והוא לא כל כך מוותר לי....והיה לי היום מה זה קשה. מה זה קשה. אבל אני אחרי...הולכת להתקלח ולישון.

אה, ואני כבר מבשלת את ההר הבא שאני מתכוונת לטפס עליו. והוא מדליק. אספר בקרוב.