עכשיו זה הזמן שלי

תג מחיר של מחרחרי ריב ומדון. של פושעים, של אנשים קטנים ורעים. של אנשים שיובילו אותנו לעברי פי פחת. 

אין להם לא חלק ולא נחלה בתוך עם ישראל, ולא ביהדות, ולא בציונות. בכל מקרה, בוודאי לא כפי שאני רואה אותם וכפי שאני מבינה אותם.

אין לי הרבה מה לחדש כאן, פרט לזעזוע העמוק שאני חווה כשאני חושבת על הפוגרומים שאנשים אלו מבצעים, כביכול למען - למען מה, בעצם?

מדוע אני כותבת על זה? לא בגלל תובנות רבות היקף, אלא בגלל שאסור לשתוק. אם לא נצעק, ונזעק, ונבער מקירבנו את הרוע הזה, לא נוכל להסתכל לעצמנו בעיניים, לא נוכל להתבונן בראי יותר.

אז אנא, שתפו, כיתבו, הרימו קול, בואו נפגין כאן שאנחנו חושבים שיש אפשרויות של שלום, של אחווה של שפיות, או כמו ששדות כותב - של CARE. 

אנא, כתבו, שאנחנו נגד אלימות, נגד פגיעה בזולת, נגד פוגרומים. נקיא את המבצעים הללו מקירבנו, וננסה להושיט לכל מי שסובב אותנו, מחוצה לנו, בתוכנו, ואפילו לעצמנו - יד של חמלה ושלום. 

אנחנו בפתחה של שנה חדשה. תהי זו שנת שלווה ושלום, אהבה, חסד, ועזרה הדדית.

אמנם זה לא בדיוק כוכב נולד, אבל - הלוואי שיזרחו מעל ראשי כולנו כוכבים מנצנצים, ושמים רחבים ייפתחו מעלינו, והקטיפה השחורה של הלילה תואר ותזרח בתקוות חדשות.