עכשיו זה הזמן שלי

לא הספקתי לא לקרוא, ולא להגיב לדברים שאתם כתבתם.

אני הייתי עסוקה בבישולים, ובשמיעת שירים עבריים ברדיו.

כמה נפלא לחיות כאן בארץ שלנו. אני יודעת שזה לא כל כך פופולארי להגיד את זה, וכולם מלאים טענות טרוניות ומענות. אבל -

נסעתי בכביש 6 דרומה, ואלפי חצבים קיבלו את פני לקראת סופו של הקיץ ותחילתו של הסתיו. גם אם אני לא מרגישה את הקרירות הרבה שהוא משיק בכנפיו, הרי שיפור מה במזג האוויר, והחצבים שפורחים וצומחים, מבשרים גם מבשרים את הגעתו ויחד עמו את הגעתה של שנה חדשה.

בכל מקום ניתן לשמוע "שנה טובה" "שנה טובה". כולם אצים רצים בקניות לחג, מכל בית ומכל חלון מריחים ריחות של בישולים.

כאן אני מרגישה בבית. כאן אני מרגישה בין חברים. בין בני משפחה. כועסת, מתעצבנת, מצטערת, מתוסכלת או מפחדת לפעמים, אבל בסך הכל - איך אומר השיר ואני כל כך מתחברת אליו - אין לי, אין לי ארץ אחרת. וגם אם אדמתה בוערת, והרחובות בוערים, והכעס עולה וגואה, הרי אני מרגישה שזה המקום שאני -רוצה להילחם עבורו, לשנות אותו, ליצור אותו לטפח אותו. זה המקום שהוא ביתי, שפתי, תרבותי, משפחתי וחברי.

נפגשנו הערב לארוחת ערב חג נהדרת. עם המשפחה. על הדשא אצל אחותי. כבר כמה שנים שהחלטנו שראש השנה זה החג עם מזג האוויר המתאים ביותר לארוחה בחוץ. וכך, כשיושבים מתחת לעץ הרימון המרהיב בחצר שלה, לצידו של עץ הזית ומעל הבית מתמרים הדקלים, אני נהנית מכל חברי המשפחה, ארבעה דורות. הילדים יושבים חגיגיים, או מתרוצצים חופשיים על הדשא, וכמו שסבתא שלי הייתה אומרת (עוד דור שרוחו שורה עלינו שם) כולם "שתילי זיתים". ויש נחת. ויש שמחה. ושרים. ואוכלים. ומספרים חוויות. זה חזר מאירופה, זו חזרה מהודו, ההיא נסעה לנפאל, ואני אסע גם כן לצפון הודו. עוד מעט קט, אחרי החתונה של בכורי.

וכיף, ושלווה, ושמחה שורה בבית.

שנה טובה לכולכם. שנה טובה לכולנו, שנה של שלום ושלווה, בריאות ונחת, שנה של עשייה ויצירה, של פריצת גבולות והתפתחות, שנה של שמחה ואהבה.