עכשיו זה הזמן שלי

חמותי שאלה אותי אם לא התחרטתי עדיין על כך שאני נוסעת. אז לא. בכלל לא. אני זקוקה לזריקות אחרות חוץ מהחיסונים, קצת זריקות אומץ, אבל - אני מקווה שיהיה בסדר.

מאחר שמלכת המדבר הוא מסע אתגרי לנשים, בנהיגה עצמית בג'יפים, היינו צריכות לעבור השתלמות בנהיגה ברכב שטח. מה גם שבהודו הנהיגה היא בצד שמאל של הכביש. מה גם שהנהיגה בג'יפים מחייבת מיומנות של התמודדות עם גודל הרכב, עם קשיי עבירות בשטח, ועם תיבת הילוכים ידנית....

היינו צריכות להתייצב להשתלמות ביער בן שמן, שנערכה מטעם מלכת המדבר בעזרתם של "ראלי ארט". קבעתי השתלמות בשעה שבע בבוקר.

קמתי צחצחתי שינים התלבשתי וזינקתי למחשב לבדוק את הוראות ההגעה, והנה הלינק לא פעל...החלטתי שאסע לפי הזיכרון שלי (בגיל 53 הוא כבר לא משהו) ואסע לאותו איזור של המיונים שעשינו לקראת המסע. זיכרון הוא לא הצד החזק שלי, אבל לעומת זאת בניווט אני ממש חלשה...התגברתי על הפחד, הכרזתי בקול רם בלב שאם אני מתכוונת לנווט ולנהוג בהודו הרי יער בן שמן זה ממש קטן עלי, ויצאתי לאוטו.

התנעתי, וגיליתי שאין טיפת דלק, והנורית האדומה דולקת.

שש ורבע בבוקר, אין דבר, אספיק גם למלא דלק, וגם להגיע בזמן. אני הרי, כזכור לכם, לא יכולה לאחר. ממש. כפייתית.

נסעתי לתחנת הדלק, והנה....אין עדיין מתדלקים. ואני, אבוי, פמיניסטית שכמותי, הטוענת למלוכה, יכולה אולי לרכב על אתונות אבל למלא בעצמי דלק? שאני אמלא? אני לא יודעת איך! כבר שבע מאות פעם הבטחתי לעצמי שאלמד, שהבת שלי תלמד אותי, שהבנים שלי, שבעלי, ו...עדיין לא עשיתי את זה. 

שש עשרים וחמש. אין ברירה. פתחתי את הסגר של מיכל הדלק. העברתי כרטיס אשראי, לקחתי את הצינור עם הזרבובית, הכנסתי לפי המיכל, ולחצתי על הידית. לא הצלחתי להניח עם התפס המיוחד את הזרבובית והחזקתי אותה כל זמן התדלוק. אבל, הי, הצלחתי למלא לבדי. קדימון מוצלח למלכות!

נכנסתי לאוטו. נסעתי...די מהר, התברברתי רק קצת, והיגעתי בשתי דקות לשבע...נשמתי לרווחה.