עכשיו זה הזמן שלי

מיצי ורקסי. שתי חתולות שמסתובבות בגינה שלנו. בקיץ בני החליט שהן מתות מחום, והתחיל להניח להן קערה עם מים. יום אחד, יללה מיצי מאוד. והחלטנו שהיא גם רעבה, ולא רק צמאה. החלטנו, למרות הטבעונות שלנו, לתת לה קערה עם חלב. מאז היא לא מסכימה לשתות יותר מים...בגלל הטבעונות, בני החליט שצריך להפוך אותן גם כן לטבעוניות, ובעלי יצא למשימה לקנות....מטרנה צמחית בסופרמרקט. הוא ניסה לסיים את הקנייה בלי שאף מכר יזהה אותו ויתהה למה יש בעגלה שלו פריט כזה...

אבל החתולות יודעות מה טוב. הן לא נגעו במטרנה, והמשכנו לתת להן חלב....

חולפים הימים, ושגרת היום שלנו כוללת מתן חלב לחתולות, פתיחת הדלת, רצון שהן תגענה כבר. שאפשר יהיה לראות את הקפיצה המדהימה של מיצי, שנמתחת, אומדת מרחק, משחררת את הקפיץ וקופצת מהרצפה לשולחן, מהשולחן לגדר, מהגדר לצלון. איזו גמישות, איזה גוף של טורפת, שנכנסת בשקט בשקט הביתה בלי שנשמע שום קול. איך היא מניפה את הזנב שלה אל על ומזיזה אותו מצד לצד.

רקסי לעומתה, היא חתולה לבנה בעלת שיער ארוך. אולי חתולה פרסית. אני מומחית קטנה. רכה, שלווה, מתפנקת. לאט לאט הן בוטחות בבני ובנו יותר ויותר.  מחכות ליד הדלת, מחכות שנפתח אותה, שניתן להן להיכנס, או לאכול.

אני בתור חדשה בתחום החיבה לבעלי החיים, (כתבתי כאן על ההתפתחויות בנושא) מוצאת מקום חם בליבי לחתולות הללו. שמחתי כשמיצי נכנסה בגשם וישבה אצלי בסלון. שמחתי. זה עשה לי תחושה של שלווה ושל חמימות.