משהו באנרגיות של החתונה מרים אותי. האבק כאילו שקע, אבל האוויר שנותר מעליו צלול יותר. בהיר יותר. אני מסתובבת עם חיוך רחב יותר. יש לי שקט ושלווה רבים יותר, בתוך העשייה שלי. מה היה שם, שעושה לי את זה?
לא כותבת היום על גן האירועים - קיו בגליל ים - שהיה יפה, ירוק, מלא פרחים עצים מדשאות נרות ותאורה. לא כותבת היום על האולם הערוך בטוב טעם, להכיל 430 איש שהתכנסו בו, על המפות בצבע הקרם, על המפיות הירוקות, על הפרחים והעציצים שעל השולחנות, לא כותבת על האוכל והכיבוד שככל הנראה - לאוכלים (אמהות כנראה לא מבינות שצריך לאכול גם כשמתרגשים) וללא טבעוניים - היה טעים. לא כותבת על הטקס. לא כותבת אפילו על ההתרגשות מנישואי בני שלי.
אני כותבת על החום, הפירגון, האהבה, השמחה שהרעיפו עלינו.
אנשים באו כדי לשמח חתן וכלה, וגם את משפחותיהם. והם שמחו. גלי החום והאהבה מכים בי. מלטפים אותי. אופפים אותי.
הצעירים רקדו עד שהתקרה התעופפה. למעלה מארבע וחצי שעות לא פסקו הריקודים. הם הקיפו באהבה את בני וכלתי (!), הם הרימו אותם לעוצמות של שמחה עד כמעט אובדן חושים (טוב, היה גם אלכוהול....), הם התאמצו לשמוח, לשמח, ליצור למענם חוויה נהדרת. הם היו חברים טובים כל כך. וזה נגע ללבי.
המשפחות שלנו שבאו להשתתף באו מכל הלב. השיחות קלחו, החיבוקים והנשיקות (כלתי קראה לזה נשיבוקים) לא הפסיקו, העיניים היו טובות וחמות. היינו מחובקים. בתוך המעגל. בתוך ה"חבורה". בכסאות המוסיקליים תמיד נשאר לנו מקום. לא נותרנו בחוץ אף לא לרגע. היינו חלק.
החברים שלנו, הקולגות, מעגלים קרובים יותר וקרובים קצת פחות, כולם באו להיות איתנו בשמחתנו. לא הרגשתי ביקורת, לא הרגשתי שיפוטיות, לא הרגשתי חוסר סבלנות. כל כך פחדתי מאירוע כזה גדול ורחב, והנה, הגלים שלו מערסלים אותי. אני נישאת על גבם, טועמת ממיתקם. לא העזתי לקוות או לחלום תחושה כזו של התבטאות והתקבלות. של היותנו חלק אהוב, של שיתוף כל כך מרגש.
הרבה יותר קל לחיות ככה, כשבטוחים שאהובים, שרצויים. זו הרגשה נפלאה. המוח מסרב להאמין (ציני, למוד נסיונות עבר, חששות, פחדים עכבות). אבל הגוף, הנשמה, הלב, הרגישו אחרת.
אני מנסה לשמר את ההרגשה הזו. ללכת עטופה, מוגנת ומחובקת הלאה. כל יום. כל הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
