עכשיו זה הזמן שלי

היינו היום בסרט. הסרט נפלא. רגיש, עדין, מורכב.

באתר סרט כתוב כך:

"שירה, בת 18, היא בתם הצעירה של משפחת מנדלמן. היא הגיעה לפרקה ועתידה להשתדך עם בן גילה, בחור מבטיח מרקע דומה. זה חלום שמתגשם ושירה מרגישה מוכנה ומרוגשת. בפורים, אחותה, הגדולה ממנה בעשר שנים, אסתר, תמצא את מותה תוך כדי לידת בנה הבכור מרדכי. הכאב והשכול שמציפים את המשפחה משהים את השידוך המובטח של שירה. הכל משתנה כשמגיעה הצעה לשדך את יוחאי, האלמן הטרי, עם אלמנה מבלגיה. עבור יוחאי זה עדיין מוקדם אם כי ברור לו שבמוקדם או במאוחר הוא יצטרך לחשוב על חתונה ברצינות. כשאמא של שירה ואסתר המנוחה מבינה שישנו סיכוי אמיתי שיוחאי אכן ישא לאישה את האלמנה ויעבור לבלגיה עם הנכד היחידי, היא מנסה לרקום שידוך בין בתה שירה לבין האלמן. שירה תיאלץ לבחור בין צו ליבה לבין חובתה למשפחתה ותגלה שמרחב הבחירה מצטמצם לליבה שלה."

הסרט מתאר בעדינות רבה את החיים בקהילה החרדית בתל אביב. את היחסים בתוך משפחה אחת. את התמיכה של הקהילה. אינטריגות, כאב, שמחה וצער מתערבבים זה בזה. הוא מעלה דילמות אנושיות, רגשיות וחברתיות מורכבות ומעניינות. הוא מצייר ברגישות ובחמלה, באהבה ובכבוד את החיים בעולם הזה, הכל כך רחוק מהקהל הישראלי החילוני, למרות שהוא רוחש בתוכנו, חי ופועם בתוך ביתנו.

כל כך חשוב להכיר, להסיר מחיצות, להתקרב. כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל. קצת אמפתיה, קצת סימפטיה. קצת היכרות. קצת פתיחות. כולנו בני אדם. עם כאב, עם רגישות. עם חיים. 

הסרט, והשחקנים, מעלים תמונה חזקה וברורה, מרגשת ומשכנעת. הייתי אומרת רוצו לראות. אבל זה לא מתאים לי. לכו במתינות. בפתיחות. בחמלה. ברצון להבין. בלי ציניות ובלי שנאת אחים. אל תצחקו בסרט כפי שצחקו אצלנו בשורה הראשונה. תיפתחו, תפתחו את הלב. זה מרגש. ממש.

מצורף לינק לראיון עם רמה בורשטיין, יוצרת הסרט. שווה קריאה נוספת.

http://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/1.1850176