עכשיו זה הזמן שלי

אז אחרי ששכרתי רכב עם גיר ידני בסופ"ש האחרון, החלטנו לצאת לטיול בארצנו היפה, כשהיעד הוא ירושלים.

העליות בדרך לעיר, התחושה שנוסעים הבייתה (אני ירושלמית במקור) הידיעה שבירושלים מחכה לי זינוק בעליה ברחוב אגרון (מוראם של כל עושי הטסטים בעיר הקודש) וכמובן - הרצון לקבל חיבוק וברכת הדרך מאמא שלי, הם אלו שקבעו את היעד.

נעלתי את נעלי ההליכה הקוליות, אזרתי אומץ, חייכתי חיוך גדול ונכנסו לאוטו. נסענו אני, ושני גברים - בעלי, והבן הצעיר. אני, לשם שינוי, ישבתי במושב הנהג. אהמממ...מושב הנהגת. עד היציאה מהעיר התבררו לי מספר דברים. האחד, שבני הצעיר סיים כבר את שני הסנדוויצ'ים שהכנו לו כארוחת בוקר והוא מתכוון אוטוטוטו לשוב ולהירדם להמשך שנת הלילה שלו. השני, שלא משנה שאני יושבת במושב הנהג, על המוסיקה אני לא אחליט. בעלי מיד סגר את הרדיו שהיה מכוון לגלגל"צ. והשלישי...שאין לי בעיה לנהוג עם מהלכים. בצ'יק צ'אק התרגלתי, והרגשתי חופשית. האוטו לא נהם, לא קירטע, רגל שמאל נחה בנוחיות ליד דוושת הקלאץ' ולא עליה בהיסטריה, היום היה נהדר והשמים כחולים.

בעלי ניווט אותי למסלול לימוד ארוך ויפה. מהרצליה לירושלים נסענו דרך צומת ראם, דרך שדות מיכה, נס הרים ובר גיורא. נסענו דרך עין כרם ובזריזות (טוב, לא בזריזות, במהלך שני ובדיוק מופתי) התפתלנו בסיבובים, בעליות, בירידות. העברתי מהלכים בקלילות מהראשון בזינוק, לשני לשלישי לרביעי לשלישי לשני וחוזר חלילה. אחלה.

הגענו לאמא שלי, שדאגה למדי, ושאלה את בעלי אם היה לו קשה ממש בהדרכה שלי...היא גם התפעלה מזה שצלחתי את המסלול בשלום. איזה כייף שיש תמיכה של אמא שכזו. אבל בעצם, היה קלי קלוטו.

בדרך חזרה נסענו דרך הכביש הראשי. מהלך חמישי לאורך הדרך כולה...אוטומטי הרבה יותר נוח. בחיי.

וזוהי תמונת המנצחת הרגועה, אחרי שהגענו הביתה...

ועכשיו אני מוכנה באמת. או שלא... קניתי שק שינה שמתאים ל - מינוס 20 מעלות (אלו ההנחיות שקיבלנו, ואני לא מגזימה!), שקיות חימום, גופיה טרמית. התאמנתי בנסיעה, ביליתי את הנעלים והתרגלתי אליהן, והכי חשוב - קניתי ושמתי לאק כתום, כצבעה של החולצה שנלבש כחלק ממדי "המלכות".

הצבע מתאים להפליא, אולי אספיק עוד למצוא ולקנות עגילים בצבע תואם, ידי מושטת לחולצה ולחלום היציאה למרחבים, האמיתיים, שבחוץ, ונמשכת בה בעת למדפסת, למחשב, לרשת, למרחבים הוירטואליים שבהם אני כל כך מרגישה בבית. 

איך אחזיק מעמד 10 ימים בלי הבלוג? בלי הפייסבוק? בלי המיילים שלי? כך בין שמים לארץ, בארץ לא נודעת, בקור מקפיא, במאמץ ובהרפתקה בלתי ידועים שאני לא קובעת ולא יודעת מה ילד יום, מה ילד רגע? אני - הקונטרול פריק? איך אצליח לשחרר לזרום ולהנות?

* את המחשב לא צילמתי. רק את המדפסת. המחשב שלי, כמו הרבה דברים שלי, הוא אדום. זה לא מתאים ללאק....(: