ואני מתמהמהת, ומשתהה, ומשתאה. מה עוצר אותי מלהמשיך לתאר לכם מה היה שם, בעשרת הימים שבהם הייתי בארץ רחוקה, בגבהים שלא ייאמנו, בין נשים לבושות כתום. למה אני מפקפקת מה לכתוב, במה להתחיל.
בבוקר של יום הטיסה ארוזה, לבושה, ומתורמלת, יצאתי עם בעלי החמוד שלקח אותי לשדה התעופה. אל ייקל עליכם הדבר. הוא היה צריך לנהוג לשם בקלילות יחסית, ובחזרה בפקקים הנוראיים של הכניסה לתל אביב, בשעות הבוקר המוקדמות. ואני...החופרת, התלבטתי אם זה נכון בכלל ביציאה למסע של התמודדות, קבלת החלטות, קבלת שליטה עצמית, מסע שלי בעצמי לבדי, להיעזר בו ובפינוק שהוא נותן לי, ולא לנסוע למשל ברכבת...אבל הרשיתי לעצמי, וקיבלתי עוד עידוד ותמיכה, כוחות וצידה של אהבה לדרך.
הוא הוריד אותי ליד שער הכניסה, נופפנו לשלום ו...נכנסתי פנימה לאולם הנוסעים. כבר בכניסה ראיתי הרבה נשים לבושות בכתום. נשים עליזות, נרגשות. כל אחת באה עם מטרה משל עצמה, עם רצון, עם יכולת, עם מטען אחר. כל אחת והסיפור שלה, הכאב שלה, הצורך להשתחרר מעכבות, מפחדים, הצורך לחגוג, הצורך להוכיח לעצמה, הרצון לפנק את עצמה במשהו מיוחד. כל אחת, ופניה השונות, ופנימיותה השונה.
ואני, אני הלכתי לקנות פנטה. כתומה. בג'ננה שלנו. קופצני, כתום, וטעם של פצפוצים מתפצפצים בפה. וחברתי אליהן. מעכשיו, אנחנו צוות של מלכות שמנסות להגשים חלום.
ואני עם מבט חולם מצפה, בעיניים פקוחות, מתבוננת, באחרות אבל בהחלט מתחילה להשמיש את העין השלישית שלי, להתבוננות פנימית. המסע הזה, יהיה לשני הכיוונים - החוצה, ופנימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
