למי זה בכלל מתאים? כתבו לי גם בתגובות בפוסט הקודם שזו אווירה של טיול שנתי, ושהתלבושת האחידה אולי טובה ואולי קצת מטרידה...
ובאמת, התלבושת הזו, או כפי שכונתה אצל המארגנים - מדי מלכה - הלחיצה אותי מאוד. שאני, שכל הזמן מנסה להיות לא קונפורמיסטית, בכל הזדמנות מוכנה לעשות "דווקא" מול מרות וסמכות, שמתנגדת נחרצות להשטחה של ביטוי עצמי, שנוסעת על מנת לחפש את עצמי ולהוציא מתוכי כוחות מהכוח אל הפועל, אינדבידואליסטית שכמוני - שאני, אני אלבש תלבושת אחידה?
שאני אגיע לשדה התעופה, לבושה ככה, בארץ, במקום שבו מישהו עוד יכול לזהות אותי???
אני, שברחתי מהצופים בנערותי לפני כל טיול, והחמצתי ים עד ים, וכל סיור אפשרי, כי פחדתי מהקושי, כי פחדתי מהיחד, כי פחדתי מההשתלבות בצחוקים, בדאחקות בדביקות המשותפת, בקלילות הזו שאני לא מרגישה בה נוח, אני אסע לטיול, למסע שבו יגידו לי מה לעשות, שבו אצטרך להיות אחת מהחברה, שבו אצטרך לזרום עם כולם ועם הכל, אני?
אז זהו, שכן. בעיניים פקוחות, החלטתי לנסוע באופן הזה, לראשונה בחיי. אני מעולם לא נסעתי בטיול מאורגן, מעולם לא נסעתי עם חברים. אני ובעלי, אני וילדי, או בצרוף של אמא שלי, אני ובתי - שלושה דורות, ולאחרונה בפעם הראשונה בחיי אני ובעלי ואחותי וגיסי (התפרעות של ממש, ממש החלטה חברתית גורלית (:!!) אלו הם הנסיעות שלי. ככל שאני מוכנה להיחשף - תמיד זה בשליטה, תמיד אחד על אחד, ותמיד תמיד אני משתדלת להיות הקובעת של תנאי המשחק של הכללים ושל הגבולות.
בעיניים פקוחות מאוד (וגם עם שני זוגות משקפי שמש, שמא אחד מהם יישבר (מה שאכן קרה והזוג השני הוכיח את עצמו מאוד) החלטתי לצאת מאיזור הנוחות שלי, וללכת אל מסע שבו אני משתדלת לא לפחד מהקבוצה, לא לפחד מהויתור על השליטה, לא לפחד מהזרימה.
אני כבר גדולה. אני יכולה אולי להצליח לשחק "כיסאות מוסיקליים", או "יש לנו גולם במעגל", בלי להרגיש שכל אוניותי טבעו אם אשאר אחרונה ללא כיסא, או אם אשאר גולם, וכולם ישירו לי בצחוק לעגני.
אני כבר לא מפחדת.
אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
