עכשיו זה הזמן שלי

אז מה אספר לכם. תמיד כשאני טסה, עם בעלי, או כשטסתי עם בתי ואמי, אני יושבת לידם. או בין שתיהן במקרה ההוא. בתי הייתה בת 17 ואמי בשנות השמונים אז לחייה. (היום היא כבר בת 90 כזכור לקוראי.)

מי שיושב/יושבת לידי בטיסה, יודע שהוא מסתכן בסימני חורים שיגרמו לו ציפורני הננעצות חזק בכף ידו / ידה התומכת. כי אני מפחדת לטוס. אני מתגברת. אבל מפחדת. והפעם, הפעם לא היה לי למי להחזיק את היד. ולא היה מי שיעודד אותי. ולא יכולתי לחשוף את הפחד.

אמנם כבר טסתי מספיק פעמים גם לבדי, אבל אני בהחלט לא נהנית מזה. זה היה אתגר ראשון בשבילי.

חוצמזה....

היה לי תרמיל גדול ששלחתי בבטנו של המטוס, ועוד תרמיל גדול - ראיתם בתמונה - שלקחתי איתי לטיסה. והיה צריך לשים אותו בתא מעלי....ואני רק מטר וששים סנטימטר. או לפחות הייתי כזו כשהתמתחתי מאוד כשמדדו אותי כשהתגייסתי. והתיק כבד. והמעבר צר. ואיך, איך אצליח להרים אותו ולהניח אותו בתא שמעלי? 

אז מסתבר שיש מלכה אחרת, גבוהה וחסונה ממני, שבהחלט ראתה את הקושי ועזרה לי. בהכרת תודה ובשמחה על שיתוף הפעולה התיישבתי. אז זהו. המטוס ממריא, התיק מעלי, ואני יוצאת לדרכי.

כבר בשבתי במטוס של אוזבקיסטן אייר ליינס, כשתחנת הביניים שלנו היא טשקנט, ידעתי שיותר לא אהיה ללעג ולקלס בפי אלו שיודעים את כל דגמי הג'יפים והמכוניות. מיד כשהתיישבנו בדקתי בכיס המושב שלפני, ושיננתי שוב ושוב את דגם המטוס בו אני טסה. בואינג 767. לא יתפסו אותי אומרת שטסתי במטוס לבן. לא עוד. ובהמשך, בטיסה מטשקנט לדלהי, מיהרתי ובדקתי שוב. A320. לכל הרוחות. האם ה A מסמן איירבוס? איך אדע? למזלי הברכות של הקפטן, באוזבקית, ברוסית ובאנגלית לא היו זהות. ברוסית ובאוזבקית הוא אמר במפורש "איירבוס". איזה מזל. גם את זה אני כבר יודעת. אני בדרך הנכונה.

עוד בשדה התעופה בן גוריון הסתבר שהטיסה הראשונה שלנו מתעכבת בשלוש שעות. ומה יהיה על טיסת ההמשך שלנו? אל חשש. כמלכות אמיתיות, כקבוצה בת 38 נשים, שטסות בטיסת המשך של אותה חברת תעופה, חיכו לנו בטשקנט, עיכבו את המטוס של טיסת ההמשך, הריצו אותנו במסדרונות שדה התעופה, והעלו אותנו בזריזות רבה למטוס שהמתין לנו בקוצר רוח. 

מסתבר שיש יתרונות לטיסה בקבוצה גדולה מאורגנת. אני הייתי בטח נשארת ללון על רצפת הטרמינל מחכה לבדי לטיסה הבאה. וואו. מתקרבים ליעד. איך ייראה שדה התעופה בדלהי?