עכשיו זה הזמן שלי

תיכף, תיכף אכתוב הלאה על מה שהיה או לא היה.

אבל לפני המסע, בעלי קנה לי מתנה ספר של קרליבך על הודו. הספר נכתב על חוויותיו במסע בהודו בשנות החמישים. היו אז 370 מליון תושבים בהודו...אבל התיאורים יפים, בשפה עתיקה יחסית להיום, ועם תובנות מרתקות.

ככל שקראתי בו יותר, היו לי יותר ויותר ספקות לגבי הנסיעה המשונה הזו שלי להודו. דווקא להודו.

ומתאר קרליבך דעות של הודים ששמע במסעו, ומסיק מסקנות. יש האומרים שהן תמימות משהו, פשטניות, אבל בעיני יופי רב יש בהן:

"...תחילתו ומקורו של היחס הזה כל-מקיף. הוא הרצון העז להיות שלם עם הבריאה. אנחנו איננו מכירים כלל יצר כזה מחוץ לשעות דמדומים פיוטיים. לנו הבריאה קוראת - לשנותה, להתאימה לצרכינו, להשתלט עליה. יצר העשיה שלנו דוחפנו לעסוק מבוקר עד ערב בתיקון ששת ימי בראשית. לנו נדמה כי זאת היא תכלית החיים העיקרית. איזהו אדם גדול? העוזב את העולם שלא במצב שמצאו......אבל ההודים...אין הם מבקשים לשנות את הקיים אלא להשתלב בתוכו. הם לא באו להתאים עולם להם, אלא להתאים עצמם לעולם. ...פעמים, כשאני מפנה מבטי אחורה לביתי, נדמה לי שנמלטתי מקו האש הראשון של חזית נסערת, ונקלעתי לעורף שלו, שאינו יודע כלל כי אי שם משתוללת מלחמה לחיים ולמוות נגד הטבע. אנחנו לא ננוח ולא נשקוט עד הניצחון והכניעה. אך הם אינם רוצים להדבירו. הוא אינו מציק להם. אינו מתגרה בהם. הוא - משלהם."  (הודו, יומן דרכים, קרליבך, 51)

ואני, יוצאת למסע, לשינוי עצמי, למיגור פחדים, שיא של ביטוי עצמי שלי ושל רצוני, אני ואני ואני. אינדבידואליסטית, עושה, יוזמת. קבוצה של נשים אסרטיביות, חזקות. יוצאות במסע שיש בו מן הכוחנות, בג'יפים. בשיירה. כוח פורץ, כוח משנה. אני משנה את עצמי, משנה את היחס לנשים, מטביעה חותם של עשיה ושל שינוי. גם עלי פנימה, וגם כלפי חוץ.

האם זה המקום לעשות שינוי כזה, בנופיה השלווים של הודו - בהרי ההימאלאיה הנישאים? האם לא שם המקום לצניעות מה, לרפלקציה, להתבוננות, ליוגה, לשקט, לקבלת האני והסביבה, ל...(שוב פעם) לשקט? 

ובאמת כותב קרליבך שם:

"הרי ההימאלאיה, למשל. הודים יושבים למרגלותיהם זה אלפי שנים. מה יכול להיות יותר מגרה מן הרעיון לעלות עליהם, לשים כף רגל אנוש על גג העולם? אף היושבים בקצה תבל, תשוקה זו הטרידה מנוחתם מאז ומעולם.....שניים עלו ואוחזין בתהילת כיבושו של הר אוורסט ...לאחר שרשמו העיתונאים  את הדברים האלה, שאלו את השניים מה הייתה הרגשתם שעה שכבשו את הפסגה. "מצויין, לעזאזל!" אמר איש המערב. ואיש נפאל אמר: "לא אבינה מה אדונים אומרים "לכבוש את ההר". זה לא צריך, ולא עשיתי. עשיתי עלייה לרגל." (52).

ובאמת קצת התחלתי לחשוש שאני יוצאת למעין מסע שיש בו חילול קודש. מסע שיש בו כוחנות, אני ועוצם ידי. ואולי, זה בכלל לא נכון לעשות כך. לא שם, ואולי לא בכלל?

טוב. הגענו לדלהי. ובניגוד לכל מה שדמיינתי, הרי יכולתי לבדוק לכל הרוחות, ולא לדמיין, שדה התעופה מודרני חדיש יפיפה, גדול ומרווח. קילומטרים של הליכה, מרצפות נקיות ויפות, תמונות ופסלים, תורים מסודרים, שקט.

קצת הלחיצו אותנו לגבי מה להגיד בבדיקת הדרכונים, קצת קיוויתי שלא תהיה בעיה עם הויזה, אבל הכל הלך בקלילות רבה ושלווה. הגענו לדלהי. עולם שלישי...? פחחח. שדה התעופה נראה אחרת לגמרי מכל מה שניתן היה לצפות. המדריכות אמרו לנו שנלך לשירותים. זו תהיה הזדמנות אחרונה לשירותים מערביים נקיים ויפים. כל כך נקי, כל כך מטופח. בחדר השירותים היו נשים הודיות שניקו ושמרו על היופי, ניסו לדבר איתנו קצת, שיתפו אותנו שהגענו בחג. חג של אורות. חג הדיוואלי. וסיפרו לנו שנפגוש בנרות, באורות ובמדורות, בהרבה מקומות בדרך. איזה יופי לנו. אווירה של קרנבל ושל שמחה אפפה אותנו, למרות השעה המאוחרת מאוד בשבילנו, והטיסות המפרכות. אנחנו חוגגות. אנחנו משתלבות. כייף.