עכשיו זה הזמן שלי

הגענו לאשראם. לא ידעתי בכלל למה לצפות, והאמת, אני גם היום לא יודעת אם אשראם כזה הוא הוא האשראם מהסוג של האשראמים שמדובר בהם כה רבות. האשראם אליו אנחנו הגענו היה תמים למדי. שטח דשא וגינה במרכז, כמה מבנים ללינה, ואזור ציבורי של חדר להתכנסות וכמובן חדר אוכל.

החדרים היו של מיטות קומותיים, שמונה בחדר. שילבנו כוחות, התמקמנו בחדרים, בחנו את המקלחת (מה שנקרא Hot Bucket) ויצאנו לטיול בכפר ליד.

זה היה יום ששי. התאימה לנו אווירת הרוחניות של האשראם לקבלת השבת המיוחדת שערכנו בו. הדלקת נרות, דברי חוכמה, קצת יידיש-קייט, שירי שבת, וקבלת מכתבים שהכינו בבית והעבירו לנו במפתיע. התרגשנו מאוד. כנראה שאנחנו כבר מתגעגעות.

בלילה, בחדר, במיטת הקומותיים, כאשר הבנות האחרות מדברות ביניהן, כתבתי מילים להמנון המלכה...קשה לי להגיד שהחרוזים מבריקים, זה היה בתנאים לא תנאים, ולא רציתי לשפר את החריזה כאן, והבאתי את הנוסח המקורי, האותנטי. ההקלטה ביתית. מקווה שללא זיופים רבים. 

את ההמנון הזה שרנו אחר כך, אני וצוות הג'יפ שלי גם במסיבת הסיום. אבל זה - בהמשך.

באשראם היה נעים ויפה. עשינו תרגילי מתיחות על המדשאה, האוכל היה נהדר, כל אחת רחצה את הכלים שלה במים קפואים (אבל זורמים) בברזיה. למחרת בבוקר השכמנו לשיעור על ראג' יוגה, ולהתנסות קצרה, והמשכנו בטיולנו. מי שרצתה רכבה על אופניים לטיול קצר, ומי שלא היתה בטוחה בעצמה הלכה בקבוצה שניה לטיול רגלי. אני - הטריאתלטית, להזכירכם, הייתי בטוחה שארכב על אופניים. אבל...האופניים היו עם "רמה" של בנים. המוט הזה הגבוה שבין הכידון למושב, ובקושי הגעתי עם הרגליים לרצפה. הרגשתי לא בטוחה לרכוב, ויצאתי לטיול הרגלי שהיה מקסים. (גם כאן, נוראה שכמותי, שמחתי לא היתה שלמה בגלל שלא העזתי לרכוב. אבל נדמה לי שההחלטה היתה חכמה. פחדתי ליפול ולקלקל לעצמי את שארית המסע. היינו, דרך אגב קבוצה גדולה ביותר של נשים שלא רכבו אלא צעדו...). הטיול היה בכפר ליד, ובסיומו הגענו לנחל נעים ולהפסקת קפה. כייף.

אני מצרפת תמונה של האופניים. תראו שהם גבוהים. וגם של הנחל...