עכשיו זה הזמן שלי

הייתה ביומו האחרון של המסע, מבחינתי לפחות. 

ידעתי שמתישהו במהלך המסע, ככל הנראה, ובלי שאני בטוחה בכך, בלי שגילו לנו ובלי שסיפרו לנו פרטים, תהיה "אומגה". אני אמנם התנסיתי באומגה קצרצרה במיונים למלכת המדבר, אבל אומגה של ממש מעולם לא חוויתי. גם מרכבות הרים, ממגלשות וממגלשות מים אני בכלל לא מתלהבת. אפילו לא מרחוק. אני מפחדת ממש מאובדן השליטה, מהגלישה המהירה, מהפרשי הגבהים, מהמהירות, מהכל. 

ידעתי שככל הנראה תהיה אומגה. ופחדתי.

ביום האחרון למסע זה הגיע. סימסתי לבעלי שהיום זה היום. הוא סימס לי בחזרה שלא אעיז לוותר לעצמי...והחלטתי שאכן כך. יהיה מה שיהיה, אני לא מוותרת.

קמתי עם הנץ החמה בשש בבוקר. היינו קבוצה של 15 נשים. האחרות היו על המתקן עוד יום קודם לכן אחרי הצהרים. זה היה בבחינת now or never...

הלכנו למשרד האחראי על האומגה, חתמנו שזה לא אחריותו אם קורה לנו משהו...ואז התחילו לרתום אותנו ברתמות מיוחדות שאיתם ניגלוש על הכבל של האומגה. נתנו לנו כפפות ו...זהו.

התחלנו לטפס במעלה ההר, היה קר, ואני רעדתי גם מהפחד...

הגענו לנקודת המוצא. באומגה הזו, שהיא ככל הנראה הארוכה ביותר במזרח אסיה, יש חמישה קטעים, כל אחד ארוך למדי. כל אחד מהם 400-450 מ', של גלישה על כבל מעל מדרונות מוריקים, תהומות עמוקים, בנופים מרהיבים. 

אם יש אומץ לגלוש, ואם יש אומץ לפתוח את העיניים.

אז - היה לי אומץ. התקרבתי לקצה נקודת היציאה לדרך, החזקתי בכבל (היינו קשורות אליו עם רצועה אחת ועוד רצועת ביטחון), הפקדתי את משקלי בתוך הריתמה, התרוממתי על קצה האצבעות, הצצתי קדימה, וההודי הנחמד נתן לי דחיפה קלה, ויצאתי לגלישה, למהירות של 40 קמ"ש, אל השחרור והויתור על השליטה. אני שם, בין שמיים וארץ, עם או בלי פחד גבהים, בלי כל יכולת לעצור או לחזור, אני שם, ואני נהנית הכי שבעולם.

חוויה כזו מדהימה, כייף, התגברות, שיחרור, נוף ועוצמה. אני שם. ואני מצליחה.