עכשיו זה הזמן שלי

לפני שנתיים לא יכולתי ללכת קילומטר שלם, בהליכה איטית. היום אני יודעת שאני יכולה לרוץ לפחות 5 קילומטר. אני יודעת, כי אני כבר עשיתי את זה. 

הקושי היה אירובי, ופיזי. לא יכולתי. אבל תמיד הייתי יחסית גמישה. יכולתי להגיע גם בזמנים היותר גרועים עם הידיים לרצפה. או לשבת בישיבה שלמה, ולהגיע לקצות האצבעות שלי. גם כשהייתי 15 קילו יותר. גם כשהבטן הייתה באמצע והפריעה לי. לא נערת גומי, ולא נערה בכלל, אבל הגמישות הייתה לא רעה.

עכשיו גם היכולות האחרות השתפרו פלאים. רצה (האמת שלראשונה בחיי, גם כשהייתי ממש צעירה לא יכולתי), ובטריאתלון כבר הוכחתי שאני גם רוכבת, ושוחה, אפילו בים. עם הראש במי המלח.

וביום ששי זה, מרתון תל אביב. והמקצה שאליו נרשמתי, יחד עם בני הבכור ששמח לפרגן לי חברה למאמץ ולחוויה היה של עשירית המסלול - 4.2 ק"מ.

גמישות פיזית זו לא גמישות נפשית. אתם יודעים.

כבר יומיים אני מסתובבת בידיעה, שזה שיגעון לצאת לריצה שכזו, מרתון שלם, חצי מרתון, 10 ק"מ ואפילו 4.2 ק"מ בשרב כבד. בוודאי אם זה לא בשביל להציל חיים. בוודאי אם זה בשביל כייף, ספורט, בריאות. אם זה לא בשביל להוכיח משהו.

יומיים אני מסתובבת, מציצה בחולצה שקיבלתי מהמארגנים שכתוב עליה "מרתון 2013", יודעת שאני משוגעת, ולא מסוגלת לוותר לעצמי ולהרפות. גמישות מחשבתית, נפשית. לדעת שגם אם אמרתי שאעשה משהו, זה לא אומר שאני מוכרחה באמת לעשות אותו.

איך אומרים, הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.

והערב, שחררתי. שחררנו. גם אני וגם בני החלטנו שלא נרוץ. שאם אנחנו רוצים, נרוץ בפארק הירקון במזג אוויר נעים יותר, בעוד כמה ימים את המרחק הזה. בשביל הכייף, הספורט, החוויה, הבונדינג. 

אולי הצלחתי להיות סוף סוף גם קצת גמישה במחשבה, בפסיכולוגיה שלי. איזה כייף לשחרר קצת. איזה יופי שהבן שלי עזר לי לשחרר. ותודה גם לאמא שלי שצלצלה היום בדאגה רבה ואמרה לי שזה טירוף, ושלא כדאי, ושאולי אפשר לא. איזה יופי שכל המשפחה קיבלה את זה בהבנה, וחשבה שזה הגיוני. 

איזה יופי שאני יכולה לחשוב שהעולם לא יתהפך אם קבעתי לעשות משהו, ובסוף אני מוותרת. 

עכשיו אתחיל להתאמן על עמידת ראש. אולי נכנס לי קצת שכל לקודקוד. גמישות. גמישות אמרתי?