עכשיו זה הזמן שלי

למה בעצם?

נכון שאני מאוד עסוקה עכשיו, בעיקר גם מתכוונת להיות עסוקה, מתכוננת לזה נפשית, לא מרשה לעצמי לעשות דברים אחרים. 

נכון שאני באמת מעט יותר זמן במחשב, ואם בכלל - אני קוראת אתכם וגם בפייסבוק, אבל כמעט לא כותבת.

נכון...הכל נכון, ובסופו של דבר, האמת היא שאחרי תקופה של ריחוק יש איזה פחד "הבד הריק" של הצייר. האומץ לכתוב אוזל. כל דבר נראה בעצם לא חשוב מספיק כדי שפתאום, דווקא אותו אכתוב כאן...

בפייסבוק קמו להם קבוצות ושירשורים של נשים שמתארות את ההטרדות והתקיפות המיניות שעברו במהלך חייהן. כל אחת וסיפוריה היא. וכל כך הרבה סיפורים יש. וכל כך הרבה כאבים ופחדים. תרבות האונס. ואני מאמינה שכולנו חווינו דברים כאלו או אחרים, ואפילו אלימות של ממש, או אונס של ממש.

הסטטיסטיקה היא נוראה, ואם אני בת 54 (כן כן, היה לי יום הולדת!) ואף חברה לא סיפרה לי על דברים כאלו שקרו לה, הרי זה לא בגלל שהם לא קרו, אלא בגלל שהיא מתביישת לספר. כאילו זו אשמתנו שתקפו/הטרידו אותנו. יש השתקה, הדחקה.

גם לי, כמו לכל אחת ואחת, יש רשימה ארוכה ארוכה. וככל שאני קוראת את הסיפורים של האחרות אני נזכרת בעוד ועוד מקרים ופרטים מדברים שקרו. והנה אני, עם המודעות, עם האקטיביסטיות, עם האומץ, בינתיים אין לי אומץ לכתוב על זה. לא כאן, ולא בפייסבוק. 

נכון לכתוב, נכון לפרסם. כל אחת מאיתנו, עם שם, עם פנים, עם קורות חיים מכובדים ומרשימים יותר או פחות, כל אחת מאיתנו - אם נפרסם, כולם ידעו. זה לא אשמתנו. זו אשמת התוקפים. ואלו שחושבים שזה מצחיק, שזה מותר, שזה סביר, שזה לגיטימי. 

ככל שאני ממשיכה לכתוב כאן, כך אני יותר בטוחה שצריך באמת לכתוב. נראה אם ארים את הכפפה.

מקוה להיות כאן יותר, באופן אקטיבי, ולא רק כקוראת. מתגעגעת אליכם.