עכשיו זה הזמן שלי

אז אני אחרי הניתוח. הייתי פחות מיממה בבית החולים. עברתי את הניתוח, שבמהלכו גם נדגמו בלוטות בית השחי, ותוך כדי הניתוח לא נמצאו בהם נגעים. הרקמה נלקחה לבדיקה ארוכה יותר, ואקבל תשובה בעוד מספר ימים. אני מקווה מאוד שגם בבדיקה הזו לא יימצאו נגעים, כי אם לא כך, אצטרך לחזור לניתוח נוסף, וגם אהיה פחות מבסוטה. ככה, זה קצת יותר מרגיע אותי. תחזיקו שוב, אצבעות. אני מצטערת שלפני השבת, והחג, אני מעסיקה אתכם בלהחזיק אצבעות כל הזמן...אבל, זה המצב.

אחרי שהשתחררתי מבית החולים, הייתי קצת מסוחררת ועייפה, אבל היום, נמאס לי. האמת עוד בלילה, כשהסתובבתי במיטה מצד לצד (בכל זאת לא נוח וכואב קצת), נמאס לי לגמרי. מהסטטוס, מהישיבה בבית. אין לי סבלנות.

קמתי, ובעלי החמוד התומך והמשתף פעולה, זינק יחד איתי, והלכנו להליכה איטית על הטיילת של הים של הרצליה, ישבנו בבית קפה שהיה עוד סגור, וחזרנו הביתה לאכול ארוכת/ארוחת בוקר. אני מרגישה שאני מעלה ארוכה. שיש לי יותר כוח. עושה כל הזמן תנועות בידיים, בכתפיים, מתיחות עדינות, הרופא הזהיר אותי שלא אוותר ואעשה כל הזמן מין פיזיותרפיה כזו. אז אני עושה.

ילדה טובה. לא מתווכחת. אומרים לי לעשות, ואני עושה. זה בסדר, נכון?

לא חוזרת עדיין לשגרה, מוכנה בהחלט לביקורים ופינוקים, עידודים ותמיכה. אבל בהחלט מרגישה שאני מתחזקת. 

שבת שלום לכולכם!