עכשיו זה הזמן שלי

הקשתי לבעלי על הכתף שלו, ושאלתי אותו, נכון שאתה ער?  (:

יאללה, בוא נתלבש, ונלך, במקום לים, לפקניק? 

קמנו, ארגנתי לנו סנדוויצ'ים נהדרים (אחד טבעוני ואחד לא, אבל שניהם טעימים מאוד וצבעוניים) הכנתי קפה בוץ בתרמוס, ויצאנו לפארק השרון.

פארק השרון הוא ליד שפיים-געש, מקום חביב הצופה על הים ממצוקים מקסימים. זהו מיני מסלול שמדמה את הדיונות שלי שאני אוהבת, בלי עליות ובלי ירידות..קליל.

נכנסנו לפארק וקידם אותנו שרביט מתנשא של חצב מקסים. יש לי אהבה גדולה לחצבים. כבר בשבת נסענו לירושלים, לבקר את אמא שלי, וכל הדרך צדתי עוד ועוד חצבים לאורך הכביש. הם מרגשים אותי, מחממים לי את הלב. אחרי תרדמה של שנה תמימה, תמיד - אבל תמיד הם מופיעים בלובנם, בפרחיהם העדינים, בעמידה איתנה כל כך, פשוטה, זקופה. בלי התייפייפות, ובלי הצטנעות. כזה אני. כך אני מגיע. ידעתם שאבוא, והנה אני, בלי חוכמות, לתקופה קצרה, כאן, באדמה הקשה והחמה מפלס דרך למעלה, אל האור, אל החברה שלכם. לזמן קצר. שימו לב אלי, אני פשוט כאן. (מעניין שחגית ר' גם היא כתבה כאן בדיוק על החצבים, ועל יודפת, שבה צומחים חצבים בכמויות שגרמו לי לא לנשום. מעולם לא ראיתי גבעה כל כך מרשימה בפריחה שכזו! וגם היא, קישרה את זה לשחרור, מהפקעת, איזה דימוי מקסים, שיש בקירבה).

צעדנו הלכנו לאיטנו, מעירים מרבצן ציפורים שונות, ואני תרה בעיני למרחק, לראות - אולי הבמבים המקסימים שמדי כמה חודשים נגלים לעיני ישמחו אותי כעת?

על החול סימני צמיגים של אופניים - איזה נחש גדול עבר כאן, האם הוא יפער לועו כנגדי מיד מעבר לסיבוב?

ורק החלזונות הקטנים, נותרים דבוקים לגבעולי השיחים הנמוכים המזדקרים מהאדמה החולית היבשה, המלוחה, מנקדים אותם בקישוטי פנינה יפיפיים.

דברים שרואים משם לא רואים מכאן - והים מלמעלה, מהמצוק, כל כך שונה מהים שלמטה. ירקרקות המים, עצמת התנפצות הגלים, שמעלים ממעמקים חול והתאבכות של צהבהבות לעבר פני המים, מרגשים. האופקים מתגלים והקפה החזק והמתוק מחמם את הלב. הסנדוויצ'ים מצויינים. 

כל דקה כזו, שווה אינסוף הקלה. אינסוף התמקדות במה שנהדר. כמו שביירון קייטי אומרת - לאהוב את מה שיש. בכאן ועכשיו, זה כל כך קל. בורכתי.